תערוכת "בית בלי בית" במוזיאון על התפר
מאת צ.ב. מערכת ARTCITY
המוזיאון ברח' חיל ההנדסה 4 בירושלים
התערוכה פתוחה מיום 22.1.10 ועד ליום 1.10.10
א – ה 9:00-17:00, ו' 9:00-14:00
אוצר התערוכה: רפי אתגר
תערוכה המנסה לנתח את היחס בין הבית הפרטי לבית הלאומי (המדינה), בין השייכות לזרות, בין ההשתרשות להתנתקות.
איך מרגיש פליט? כיצד חש מהגר? מה עובר על אדם המתנתק בעל כרחו מביתו, מאדמתו וממולדתו?
תחושות אלו מנסים להעביר אלינו, הצופים בתערוכה, יוצרי התערוכה והאמנים מארצות העולם השונות המציגים בתערוכה זו.
המוזיאון מעניין בפני עצמו: בנוי כבונקר מבוצר מבטון וניצב בקו התפר בין ירושלים המערבית למזרחית. יש בו עמדות וחרכי-ירי שמהם ניתן להשקיף על העולם החיצוני, כמשל לנקודת מבט סוציו-פוליטית בהסתכלות על החיים שבחוץ.
המבנה הוקם בשנת 1932 כבית תורג'מן ושימש בין 1948 ל-1967 כעמדה צבאית ישראלית על קו התפר הישראלי-ירדני, מול "מעבר מנדלבאום" שגישר בין שני חלקי העיר.
ביסוד המוזיאון שנפתח במבנה זה עמדה המחשבה להפוך עמדת קרב לעמדת שלום וסובלנות.
אוצר התערוכה רפי אתגר מסביר, בדברי הסבר הכתובים בכניסה לתערוכה, כי "התערוכה בית בלי בית מבקשת לבחון את הפרמטרים והיחס בין הבית הפרטי למדינה... היצירות שבחרתי להציג בתערוכה באות לתור את המציאות הקשה של אלה החיים בקרבנו בחשש מתמיד שייעקרו".
כבר בכניסה לוכד את עיני הצופה מיצג גדול של חפצים דחוסים במדפי עץ – בובה, רדיו , ספרים, מאוורר ובגדים משמשים כאן בערבוביה. אלו חייהם של מהגרים ה"חיים על מזוודות". האוירה היא של דחיסות וארעיות, של בית אך-לא בית. המיצב הוקם על ידי אלפרדו חואן מהפיליפינים ומריה איזבל אקוויליזאן מאוסטרליה.
בסמוך ובאותו הלך רוח – סרט וידיאו "מעבר גבול לטורקיה" וצילום קרוואן עמוס בדרך למכסיקו.
פס-הקול המלווה את התערוכה הוא שקשוק רכבות – רעש מונוטוני המגביר את תחושת אי-השקט וחוסר- הרגיעה כאומר: עוד מעט ניאלץ כולנו להמשיך לנדוד, לחפש בית אחר, וחוזר חלילה. Perpetuum mobile.
האמן מייקל וולף מיטיב להציג את הונג-קונג כ"ארכיטקטורה של דחיסות" בצילום של בית מגורים ענק, אפור ודחוס שבו לבטח משתכנים מהגרים רבים ושהרגשת הפרטי והאישי אובדת בהמון.כך גם בסרטון שלו על מהגרים, המשרה אוירת דיכאון וחוסר התקווה.
גם האמן הישראלי נתן דביר ממחיש בצילומיו את חוסר התוחלת של פליט סודני היושב על הגבול.
צילום מעולה של ליו בולין מסין, הממוקם במעבר (מעבר=מוטיב חוזר) בין קומת הכניסה של המוזיאון לקומה התחתונה, הוא של אדם על רקע בית עשוי לבנים, כשאותו אדם נטמע בקיר ו"מתמזג" בו. האמנית העניקה לצילום זה את השם המורכב "להסתתר בעיר – אנו צריכים יותר למען התרבות החדשה".
האמן הרוסי פטר בליי ממחיש לנו, במיצג "איזור סכנה 2009" הרס וחורבן של בתים וסביבתם. נראה כמו אחרי רעידת אדמה, אך כאן ההרס נגרם בידי אדם ולא ע"י כוחות הטבע.
אוצר התערוכה רואה במיצג זה דווקא אמירה של האמן: "בליי מצהיר כי טבעה של האדריכלות העכשווית היא תרבות "השתמש וזרוק" – מבנה שאינו חוזר לשימוש מחדש בעתיד". מסופקתני אם זו אכן היתה כוונת האמן.
בקומה התחתונה מתחלפת האווירה לרוח נדודים ותלישות. כך בתמונות הבדווים במדבר של גלעד אופיר ובתמונתו של בנימין רייך "הגר וישמעאל" של בדווית ובנה.
סרט מזעזע למרות פשטותו-לכאורה הוא סרטה של לידה עבדול מאפגניסטן. בסרט שאורך 5 דקות, "בית לבן" אשה מסיידת כמוכת דיבוק את הריסות ביתה בצבע לבן (כמה סמלי!) וכשבעלה מופיע ועומד בינה לבין ההריסות היא ממשיכה לסייד את גבו כשהוא עומד ללא ניע, אבל וחפוי ראש.
מצד אחד יש כאן תחושת השפלה וכניעה אך מצד שני ניתן לראות בכך התחדשות ותחיה מתוך ההריסות.
האמנית שהיתה פליטה בעצמה מסבירה: "בעבודתי אני מנסה להסמיך את מרחב הפוליטיקה למרחב החלומות בהקיץ, את מרחב המקלט למרחב המדבר, כמעט אבסורד..."
שובר את אווירת הנכאים הצילום הכפול של הלה אגברי מאירן, צילום ססגוני של אשה אירנית עטופה בסארי אדום (או בורקה), צועדת בכיכר פיקדילי בלונדון, וצילום של שלש נשים הולכות במדבר – 3 כתמי צבע עזים.
שוב כאן – למרות הזרות והניכור (של האשה האירנית בלונדון) – הצבעים העליזים נותנים תקווה לעתיד ורוד יותר.
זהו המסר המשתקף גם מיצירתו של מיכאלנג'לו פיסטולטו מאיטליה "שניים פחות אחד" – שתי מראת ניצבות זו ליד זו ומשתקפות זו בזו, רק שהאחת מנופצת והאחרת שלמה – מסר של הרס וחידלון מול התחדשות ושלמות.
הרבה חומר למחשבה מפיקים מהסרטון של אן-מרי שניידר הצרפתיית, סרטון וידיאו בן 16 דקות הנקרא "ברקוד". הסרטון מראה את יחסי הגומלין בין הבית לבין החוץ (העיר), כשבאחד הקטעים יד נעלמה אכזרית עוקרת בתים משורשיהם, כשהתלישה מלווה בצווחות כאב מצמררות.
הכיתובית המופיע לכל אורך הסרט מדברת על נורה (או בטריה) העומדת להתרוקן וזקוקה להטענה מחודשת. מטאפורה מאלפת.
ואצלנו בבית בישראל:
צילום "האריה השואג בתל חי", שבו צילם יוסי ברנר את הפסל הידוע מהגב, משקיף על העמק, כמסע אל ראשית הציונות. כאן דווקא ניתן למצוא נחמה בשיבה למקורות ובקץ הנדודים;
צילום של נתן דביר "מתפללת בעמונה 2006", שבו נערה באדום זועקת לשמים מאחורי גדר תיל. תמונה דרמטית שצולמה ערב ההתנתקות והפינוי;
צילום של רינה קסטלנובו "גוש קטיף 2005" שבו נערה עם רובה על הכתפיים מחזיקה בזרועותיה ילדה על רקע כתום (סמל ההתנתקות) כמשל לבית שנשרף.
ומנגד – "עזה" של איאד באבא – צילום ילדים בבית מנוקב כדורים ו"בלאטה 2002" של ניר כפרי, צילום של מחנה פליטים דחוס.
אהבתי את סרט הוידיאו הקצר (3 דק') של דנה לוי מישראל "התנתקות 2005" שבו בית על עץ מופיע ונעלם כתעתוע, כמשהו בר-חלוף. האמנית מסבירה כי "העבודה נוצרה בזמן ההתנתקות ומתייחסת לצורך הבסיסי של בני אדם לשלוח שורשים ולהיאחז באדמה".
לא אהבתי את סרט הוידיאו הארוך (12 דק') של יעל ברתנא מישראל "Summer Camp" – סרט פשטני המראה הקמת בית בשיטת "חומה ומגדל" על הריסות בית פלסטיני. הבית נבנה במרוץ נגד הזמן בעמל כפיהם של קבוצת שוחרי שלום, אך בסוף הסרט האויב הציוני דוהר בג'יפ לכיוון הבית על מנת להרוס אותו שוב. קאט.
לסיום – מיצב מרתק של האמנית המה אפדהייה מהודו בהשראת החיים בפחונים בעיירת עוני כלשהי בעולם. בחדר נערמו ערימות "פסולת" של בתים, מסגדים וכנסיות מיניאטוריים, כשממעל מאיים עליהם כף של שופל העומד לפנות את כולם בקרוב.
חוויה מטלטלת.
"Chadorama on the Road" של הלה אנברי מאיראן
