תערוכות
 | רסיסי זמן - אורי גרשטגרשט מציג בגלריה נגא צילומים גדולים ומרשימים לצד שלוש עבודות וידיאו. התערוכה אסתטית ויפה: הן בשלמות שהיא מראה, והן בהרס והחורבן המוצגים בפני הצופה במלוא הדרם. מקור ההשראה ל"רסיסי זמן" הוא הציור הקלאסי, הטבע הדומם, ויחד עם זאת גם הצופה ההדיוט יוכל להתרשם מהמסרים המועברים בה. בציורי "טבע דומם" מופקעים האובייקטים מסביבתם היומיומית וההתבוננות בהם נעשית מקרוב, מעין פעולת התמקדות. גרשט מתמודד עם ז'אנר, אשר במהלך תולדות האמנות, נהוג להביע באמצעותו את ההתייחסות האנושית לחפצים ואת עמדת האמן כלפיהם. בתערוכה זו גורם גרשט לצופה להזדהות עם הדממה השוררת בתיאורי המצב שלו ואז מראה לנו את האפשרות החבויה בה למציאות מדומה ומדממת. גרשט מתייחס לרבדים ההיסטוריים והעכשוויים הטמונים בצילום כפי שאנו מכירים אותו היום במלאת יותר ממאה שנה להמצאת המצלמה ובהתאם להתפתחויות של השנים האחרונות במעבר לטלוויזיה, קולנוע וכן צילום דיגיטלי. שתיים מתוך שלוש עבודות הוידיאו ממוסגרות בשחור ומוצגות בפורמט קטן יחסית לתמונות הסטילס הגדולות יותר; בכולן מוצג "טבע דומם" (".("Still life מעולם מצאה חן בעיני הדואליות המתקיימת במושג זה: מצד אחד "טבע", מושג אשר בדרך-כלל מתייחס לפריחה, לבלוב, חיות ובו-זמנית: ומצד שני "דומם", בדרך-כלל מתאר שקט, דומיה, אובייקט סטטי. בעבודה 'רימון' מ-2006: קישוא, דלעת חתוכה מונחים על אדן החלון, כרוב ורימון תלויים זה לצד זה . זהו מעין שיחזור של אותו הטבע הדומם, ירקות ופירות על אדן חלון, שצייר במאה השבע-עשרה חואן קוטן. הצילום סטטי לכאורה - אולם כעבור רגעים ספורים חודר קליע אל תוך האידיליה ומנפץ את הרימון, שצבע אדום כדם, ניתז ממנו. מכאוס מוחלט שבים הפירות והירקות למקומם ואל שלמותם וכך ממשיך ומשודר הסרט בצורה מעגלית. כבר בשלב זה קשה היה להימנע מההשוואה המתבקשת כל-כך לעבודותיו של ביל ויולה, אמן הוידאו האמריקאי הנחשב. יחד עם זאת תחושת החמצה מילאה אותי כשנזכרתי בעבודות החכמות והמלאות יותר לטעמי של ויולה. בעת ביקורי בתערוכה עמדו שלושה ילדים כבני עשר שעברו בין שתי עבודות הוידיאו בציפייה דרוכה לפיצוץ כשהם חזרו שוב ושוב - נרגשים ונפעמים - אל העבודה השנייה 'Big Bang' בה זר פרחים מסודר בקפידה באגרטל זכוכית מתפוצץ בפתאומיות וכל הטבע שדמם הופך מדמם; ברקע נשמעת סירנה והפיצוץ (אשר תועד ע"י גרשט גם בסטילס באמצעות מצלמה בעלת מהירות גבוהה ביותר, שיכולה לתפוס התרחשות של חלקיקי שנייה) נראה כתפזורת של צבעי וצורות שמזכירה מראות הנשקפים אלינו כשמביטים בקלידוסקופ. רעיון המימזיס הוא שעומד במרכז הבמה. מימזיס (יוונית), פירושו "חיקוי" או ייצוג. הן אפלטון והן אריסטו ראו במימזיס ייצוג של הטבע. עם זאת, אפלטון חשב שהבריאה כולה היא חיקוי של עולם האידיאות, ולכן החיקוי האמנותי הוא חיקוי של חיקוי. רעיון זה בא לידי ביטוי בכל העבודות בתערוכה. גרשט דן ברצף הנע על הציר שבין אמיתי ומזויף, ממשי-מוחשי או וירטואלי. עובדה מעניינת נושא עבודות הוידאו שבקומת הכניסה ה ן ממוסגרות לעומת תמונות הסטילס שאינן ממוסגרות מעלה את השאלה של גבול, מסגרת, קצה, מגבלה של פורמט היא מצד אחד מוחשית - גבול הדף, המסגרת של הציור – ומצד שני בולטת המטאפורה -גבול האומנות, גבולהעולם שבתוכו מתרחשים הדברים. העבודה השלישית היא לטעמי המוצלחת בתערוכה והיא מוקרנת על קיר בקומתה השנייה של הגלריה ((Falling Bird, 2008. אולי זו האווירה השונה - תוך כדי השהות נוצרת השתהות שלנו כצופים בחדר הקטן, הנפרד, החשוך. האינטימיות שמתהווה אל מול ההקרנה הגדולה סוחפת את הצופה בעזרת סאונד יפיפה אל תוך ההתרחשות. אזכור תמונת אשכול הענבים הריאליסטי עד-כדי-הגזמה המוצג בקומת הכניסה באופן סולידי [ביחס לתמונות הענק (הראוותניות ורהבתניות משהו) של הפיצוץ הגדול] מפעים ומעורר את הדיון הניבט אלינו מכל עברי הקירות והרסיסים: היופי אל מול המוות, השלמות ההרמונית אל מול הכאוס, הסופניות החודרת אל האינסופיות; כל אלה באים לידי ביטוי ואולי מסבירים במעט את תחושת הגעגוע שגאתה בי לצילומים הקודמים היפים והמרהיבים בפשטותם והמורכבים בעומקם (צילומי המחנות בפולין). |