מוזיאון תל אביב – תערוכות חדשות  28.12.09

כבר ברחבת הכניסה למוזיאון מקדמת את פנינו כיכר עם אנשים ויונים, כמו בפירנצה או ברומא.

זהו מיצג בשם "צרות בכיכר" של צדוק בן דוד – מתאבן לקראת הסעודה האמנותית הנפלאה שערך עבורנו האמן בפנים, בתוך המוזיאון.

צדוק בן דוד – "טבע האדם"

לדעתי זו התערוכה המעניינת, המשמעותית ומושכת הקהל שהוצגה מזה זמן רב.

הפעם ביקרתי במוזיאון יחד עם אמנית צעירה ומקסימה שלימדה אותי להתבונן ולא רק להסתכל, להבחין בדקויות ולא רק בגלוי ובמובן מאליו.

בקומה העליונה של המוזיאון מפוסלים במגזרי מתכת ופלדה שטוחים, ללא נפח, יצירות המזכירות מגזרות נייר יפאנים עדינים. מוצגות דמויות של אנשים, עצים ופרחים ברוח האדם-כעץ-השדה. ההצבה של הפסלים השטוחים על הקרקע היא יצירה בפני עצמה: הפסל עומד על כן. הכן הוא הצל של העץ או של הדמות. בעוד הדמות היא לרוב שחורה – הצל לבן, והשאלה היא: מה המקור ומה ההשתקפות.

מרשימים במיוחד בעיני חיתוכי העצים כמניפה פרושה ("הזריחה"); "הכל פתוח" – גזע עץ כעמוד השדרה של האדם והסימביוזה בין האדם לעץ-לטבע; ו"אתה מדבר אלי?" – שני אנשים משוחחים.

שיאה של התערוכה במיצב "שדה שחור" הממוקם באולם אחר של המוזיאון. לפי הבנתי עבודת ההכנה של מיצב זה נמשכה 3 שנים!

המדובר בחלקת שדה מטאפורית שבה  "נשתלו" כ-20,000 "שתילים" ו"פרחים", עשויים מפלדת אלחלד, שכל אחד מהם ייחודי ושונה ומעוצב לפרטי-פרטיו. כך במלאכת מחשבת סיזיפית טיפח האמן את חלקתו, אך זה לא סוף החזיון: האמן הכין לצופים הפתעה דרמטית האומרת: הכל תלוי בעיני המתבונן, וכן – הכל תלוי בנקודת המבט שלך ובזווית הראייה שלך. (בניגוד למבקרים ולעיתונאים השונים לא אגלה את ההפתעה. אינה דומה קריאה לראייה).

ראינו מאות מבקרים צובאים על המיצב מכל עבריו,מתכופפים, זוחלים על הרצפה ומצלמים מכל זווית (מותר לצלם את התערוכה של צדוק בן דוד).

שמענו אנשים שואלים: האמן גאון או מטורף?

והאמנית הצעירה שלצדי קבעה שמרוב יער לא רואים את העצים, דהיינו – הפרט ביצירה מאבד את הייחודיות שלו נוכח המסה האדירה.

ארם גרשוני – ציורים

בקומה הראשונה אין תערוכת צילום. בכל זאת מפתיע לגלות ציורים שנראים כצילום חד (כמו הפרסומת לטלביזיה מסויימת).

האמן ארם גרשוני לוכד בציורי הדיוקן שלו את הגוף והנפש של נשוא הציור. כך בדיוקן העצמי שלו מהגב ומלפנים, בעיניים עצומות (חידה היא איך צייר כך את עצמו) וכן בדיוקנאות של ילדיו ושל אחרים.

ההבעות של הדמויות – ריחוק, אופטימיות, אדישות וחוסר שביעות רצון משורטטות בחדות כמו הדיוקן עצמו: העיניים כראי הנפש.

ניתן כמעט למשש את מעיל הפליז האדום בציור של משה, את מקטורן המשי של ביאנקה (אשה באדום גדולה מהחיים, שהיא גם אמו של האמן ואמנית בעצמה) ואת סוודר הקשמיר של שבה אביבי, שעיניה בורקות כעגיל הפנינה באזנה.

האמנית לצדי העלתה דבר מעניין וסמלי: מה עושה האור לעור? באור נראות הפנים חלקות וצעירות ואילו בצל הן קמוטות ונבולות.

בתמונה של אנה – דמות על רקע שחור – הציור כל כך חי עד שנראה שאותה אנה תגיח עוד רגע מהתמונה.

גם ציורי הנופים, המבנים והטבע נראים כצילום מדוייק של המקור. כך בציור הענק של ים המלח וביצירה "צל הרים כהרים". מדהים, ומעורר מחשבה על תפקידו של הציור- הוירטואוזי, עמלני, איטי וסבלני בעידן הצילום.

אלכס קרמר – גיא בן הינום

תמונות, שירים והדפסים. אהבתי את השירים.

הנה ציטוט מאחד השירים, שיר-ציורי:

כשתראה את השמש / מתגלגל במורד הגיא / תבקש משאלה / כשתגיע הרוח / תשאל ממנה את כוחה / כשיאיר הירח / תושיט יד אל האופק / כשתקיים את כל אלה / במדוייק / אלוהים בכבודו ובעצמו / יזמין אותך לכוס / קפה"

יורם רוזוב – שתי תערוכות : נופים ואבני דרך

התמונות ברצף והציורים המחולקים לשלושה (טרפטיכון) אמורים להציג מציאות עכשווית.

הצופה מבין את הפרינציפ כבר ברגע הראשון.

ב"נופים" לדוגמה עמוס אולם התצוגה בציורי רעפים על גגות באיטליה. אלפי רעפים. עומס פרטים דקדקני, טרחני ומתיש. ישנה תחושה שהאמן סבל קשות כשצייר כל רעף ורעף.

ב"שדה חרוש" המשתרע כמעט על קיר שלם צוייר כל רגב, כל תלם.

יוצאי דופן הם "סלעים אפריקניים" – תמונה יפה ו"ניו יורק" המפתיעה עם שקיות זבל ליד שלט

No-parking בניגוד לתדמית הנוצצת של התפוח הגדול.

 ב"אבני דרך" חוזר הרצף של חומת הפרדה-מחסום-כותל-טרנזין (רואים כבשן במחנה השמדה)

בוורסיות שונות. מוטיב חוזר עם אמירה פוליטית. האבנים בגדר ההפרדה ובמחסומים מצויירים כמצבות וקברים.

נראה שהאמן החטיא את מטרתו: במקום "השבר של החלום הציוני" קבלנו גודש תמונות טורדני ומייגע עם מסר לא ברור.

אפילו ערימת התפוזים שאמורה לציין ציון דרך בחייו של רוזוב אינה מושכת את העין או הלב.

התחושה היא שהאמן סוחב את עגלת חייו בלי חשק, בלי מטרה.

נקודה למחשבה שהעלתה האמנית הצעירה: בציור – העין משלימה את החסר והדמיון מופעל.

בציורים שלפנינו – הכל מוגש לעוס ולא מותיר מקום לדמיון.

מבחר מאוסף דוד עזריאלי – דברים שבלב

מבחר תמונות מעניינות של ציירים ישראלים לדורותיהם, מאוספו הפרטי של דוד עזריאלי.

אהבנו במיוחד את הציור היפהפה של מרדכי ארדן "ירושלים בדמדומים": נצנוצים ירוקים המרמזים על השקיעה.

צילום – ינאי טויסטר ונעמי לשם

נעמי לשם – בסידרה "מסלולים" מצלמת האמנית בנות לקראת גיוס עומדות בגבן למצלמה על מסלול המראה בבסיס צבאי. באחד הצילומים ניצבת הנערה בקצה המסלול, בצומת דרכים, כמשל לפרשת דרכים ולזכות הבחירה הנתונה לכל אדם.

ינאי טויסטר – בסידרה "צבע נראה" מציג האמן מבנים טרומיים במתחם צבאי של מעבר סחורות בין ישראל לגדה. האמן בצילומיו צבע את מבני הבטון האפרוריים בצבעים עליזים- כביכול הפך את המצוי לרצוי. בשני צילומים זהים של מינהרה תחת גשר ממחיש לנו האמן איך הצבע השונה בכל צילום משנה לחלוטין את אופי התמונה. צילום מעניין אחר הוא "קומפוזיציה בשלושה ערוצים", היוצר אפקט תלת-מימדי.