תערוכה המציגה מבחר אפשרויות של שילוב בין רישום לוידאו, כשברקע יצירותיה של הציירת אנה טיכו.

 שעות הפתיחה:

ימים א', ב', ד', ה' 10:00-17:00

יום ג' 10:00-22:00

יום ו' 10:00-14:00

כתובת:

רח' הרב קוק 7, ירושלים  (בקרבת כיכר ציון)

טל': 6245068-02, 6244186-02

  בבית טיכו הציורי והיפהפה בירושלים מוצגות זו בצד זו יצירותיה של אנה טיכו, שלא נס ליחן למרות שחלקן בנות 60, עם יצירותיהם של אמנים שונים בתערוכות מתחלפות.

בגלריה התחתונה, באולם חשוך למחצה, מוצגות עבודות המחברות בין רישום לוידאו: תיעוד בוידיאו של פעולת הרישום, סרטי הנפשה שנעשו ברישום, הקרנת וידאו על רישום ורישום דיגיטלי.

בדברי ההסבר נאמר בין היתר כי רישומיה של אנה טיכו התלויים ברחבי הבית הם מעין עוגן של הרישום המסורתי המציע דו-שיח מעניין עם הרישום באמצעות הוידאו.

והשאלה היא: האם יש מקום לדו-שיח בין אמנות צרופה (של אנה טיכו) לבין רישומים ילדותיים של ברגים ואופנוע (קתרינה שדה הצ'כית מציגה רישומים שנעשו בידי סבתה הדמנטית) או רישומים בסדרה "מדיטציות ים-תיכוניות" האמורים להזכיר פני ים או גבעות חול אך בפועל מזכירים רישומי א.ק.ג. או רישום גלי מוח (דוד בהר-פרחיה)? מהו המכנה המשותף בין היצירות הללו, פרט לנושא הרישום והוידיאו?

מבלי לגרוע מהשאלה הפילוסופית לעיל, נציין בכל זאת לטובה את עבודתם המשותפת של אנימטור ומוזיקאי (ג'יימס פטרסון הקנדי ועמית פיטרו הישראלי) העושה שימוש ב"רונדה" – תכנת מחשב שהם פיתחו היוצרת אשלייה חזותית של תלת-מימד. פה סרט הוידאו "עוקב אחר התפתחות הרישום מקווים אחדים לאובייקט תלת-מימדי ולבנייתם של אובייקטים נוספים בחלל. התוצאה דומה במידה רבה לפיסול בחוט תיל". מרשים במיוחד הרישום של כפות הידים הנפתלות וחגות כבמחול.

        ג'יימס פטרסון ועמית פיטרו

    דוד בהר-פרחיה

 

נמשיך הלאה . עולים במדרגות עץ לגלריה העליונה, על קירותיה הקמורים וחלונותיה המקושתים, על פסנתר הכנף השחור שניצב במרכזה והאח שהיתה פעם מבוערת, ועל חדר העבודה של ד"ר טיכו, רופא העיניים הידוע, שמכיל עכשיו חלק קטן מהאוסף העצום של 150 חנוכיות שנאספו על ידו במשך 40 שנה ושמקורן מהמאה ה-15 ועד המאה ה-20 (היום רובן במוזיאון ישראל).

כאן מתנוססים ו"מרגישים בבית" ציוריה ורישומיה של אנה טיכו. בעיני – "אמנות צרופה".  רישומי הנוף עם כתמי הצבע העדינים הם בבחינת "מעט המחזיק את המרובה". ברישום מינימלי ובשימוש בצבעי מים ודיו היא מנציחה את ירושלים של אז, את הרי יהודה, יריחו, עכו. האהבה שלה לארץ ישראל ניכרת מהנוף המדברי שציירה רבות ומ"הנוף הדרמטי" כפי שהוגדר על ידה באחת מיצירותיה.

קל לשייך את הרישומים היפים והשמחים עם דמותה של אנה טיכו הניבטת אלינו בכניסה, עם פניה הצוחקות ועיניה החייכניות.

את האוירה הפסטורלית השורה על יצירותיה מפר הרישום של שיח קוצני קודר וחד שנראה כאילו שורבט מתוך סערת נפש עזה.

 יצויין כי הציור של "ערב במטע עצי זית", שהוא ה"סמל" של בית אנה טיכו, מופיע על כל שולחן במסעדה היפה שבמתחם בית טיכו, על רקע מפת שולחן בצבע ירוק זית כמובן.

 בעירוב האמור של ישן וחדש, של מין בשאינו מינו, מופיעים לצד יצירותיה של אנה טיכו  יצירותיהם של אמנים, רובם צעירים מאד, כמו טליה קינן ששילבה בעבודה של עיפרון על בד והקרנת וידיאו תמונה מעניינת של נוף אגמים ונחלים עם תחושת ציפורים עפות או עפיפון ברוח;

ומאיה שאן באודר שעיבדה במחשב צילומי גבעות השומרון והנוף הבנוי של הישוב שילה במה שהיא מכנה "תך תפירה וירטואלי בצבע אדום". כשנקלטת במסך הוידיאו תנועה של המבקרים בגלריה "נתפרים" בתמונה תך ועוד תך. התמונה הכוללת והמשתנה נראית כמו מפה טופוגרפית והיא מכונה "דימוי נרקם".

אהבתי במיוחד את הרעיון העומד מאחורי ציור הדיוקן המשורטט בסרט וידיאו באורך 28 דקות של אוסקר מוניוז הקולומביאני. בוידאו מוקרן המכחול שאיתו מנסה האמן לצייר דיוקן בצבע מים על משטח אבן, כשבכל רגע נתון מתייבש ונמחק חלק אחר של הרישום הרטוב והצייר מנסה להדביק את הקצב וליצור דיוקן שלם, כמו חתול שרץ אחר זנבו. "הסרט הוא אפוא תיעוד של נסיון סיזיפי לקבע את הדימוי החמקמק...מרמז על ארעיות החיים..."

 ולסיום, ביקורת בונה לאוצרי התערוכה בגלריה התחתונה: המוזיקה המלווה כל אחד מסרטי הוידאו המוצגים שם מתנגשת עם המוזיקה המלווה את הסרט האחר, כך שהאפקט הדרמטי לא מושג.

   אוסקר מוניוז