שש בש/ תערוכה קבוצתית / מוזיאון פתח תקוה לאמנות

התערוכה מחברת בין עבודות אמנות במדיומים שונים של אמנים מקומיים צעירים, אשר הגיחו אל שדה האמנות במהלך חמש/שש השנים האחרונות. בבסיס התערוכה הרצון להתחקות אחר מאפיינים בולטים של העשייה המקומית הצעירה, ובעיקר אחר המקומות שבהם היא עושה שימוש מאתגר בחומרים, בזירות פעולה וברעיונות מוכרים, תוך יצירת הסטה פנימית במשמעותם.
אף שאין מדובר בתערוכה תמאטית, ניתן לומר כי מרבית העבודות בה עושות שימוש מושכל בהיבטים שונים של פבריקציה ושל מלאכת יד, ונמצאות בתווך שבין הממשי למדומה, בין הרגשי למושגי, תוך יצירת עולם מימטי, אשלייתי, שבו תפישות של חומר ושל מרחב מתערערות ומתגבשות לסירוגין.
בכניסה לחלל התערוכה נתקל הצופה בקו הרקיע המוכר של מנהטן, כשברקע מנצנץ מפעם לפעם כוכב. העבודה מסמנת כמיהה כלשהי, תקווה לא מנוסחת, אולי אפילו הבטחה. בחלל התערוכה המרכזי מוצגות עבודות מבניות הקשורות כולן במושג הבית, ההגנה. קירות חיצוניים, חללים תחומים, מבני בונקר אטומים, אמצעי אוורור נדרשים וכיוצא באלה אלמנטים המייצרים תחושת דחיפות, סכנה או מלחמה. אל מול עבודות אלו מתנוססים שלושה תורני דגלים, מתנשאים אך בה בשעה מכופפים, מתקפלים פנימה אל תוך עצמם, שבורים. חלל התערוכה הפנימי והשלוחות הנוספות מרכזים עבודות בעלות אופי משחקי מעט יותר, בין במובן הפורמליסטי ובין במובן הרעיוני.
בתוך כך מסתמנים בתערוכה מספר צירי נושא עיקריים: עיסוק פורמליסטי לכאורה, הנוטה אל המינימליסטי, אך מטמיע היבטים לוקאליים, אישיים ואפילו גופניים (יעל אפרתי, ג'ומאנה מנאע, מתן בן טולילה); עיסוק בממד תהליכי ושילוב אלמנטים של תנועה ושל סאונד (אלונה רודה, נעמה בן יוסף); עיסוק במושג ההיסטוריה תוך התייחסות לאופני התיעוד שלה ולתפישת האמת הנגזרת מהם (דניאל מן, נגה ענבר, מיה בלוך); תעתוע מכוון בין ממדים חומריים ומדיומליים שונים (פלג דישון, צחי בוחבוט); שימוש מודע באמצעים שונים של מניפולציה חשופה (תום פניני, ליאור מודן); התייחסות למקורות תרבותיים קיימים (לאה גולדה הולטרמן, תמר הרפז, נבט יצחק).
בין דחיפות פוליטית להדחקה, עבודת האמנים בתערוכה נעות על טווח המקביל, במובנים רבים, לאופי החיים ולאופני הפעולה המקומיים. בצל ההיסטוריה והמצב הפוליטי הנתון, אך מתוך נקודת מבט אוניברסלית לכאורה.