ממעמקי הנפש - לאה מאיר תערוכת יחיד / גלריה עמליה ארבל

לאה צועקת אל הבד, צוחקת אליו, מתרגשת, כל כולה. היא מציירת בידיים, בסמרטוטים, בספוגים. היא חיה את הבד, נכנסת לתוכו. כל כולה. בכל רגע. התוצאה - תערוכת יחיד ובה כ-60 ציורי אבסטרקט, חזקים. אחרים. מלאי שכבות צבע בטכניקה ייחודית אותה פתחה עם הזמן. עם מצב הרוח. כל ציור הוא הנצחה של רגע. של זמן בתוכה.
לאה צועקת אל הבד, צוחקת אליו, מתרגשת. היא חיה את הבד. כל כולה נכנסת לתוכו. הרגש של הרגע יוצא ממנה, דרך היד, המכחול והשפכטל, ומוצא את ביטויו על הבד, בלבוש של צבעים עזים ותנועה מסחררת. התוצאה היא תערוכת יחיד בה כ-60 ציורי אבסטרקט. חזקים. אחרים. פעם עליזים, פעם עצובים, פעם רציניים, אבל תמיד כנים ואמיתיים.
לאה, בת ה-66, תושבת תל-אביב, עלתה מקנדה עם בעלה בשנת 1972. בשנותיה הראשונות בארץ, לצד גידול שלושת בניה, היא מצאה מוצא ליצירתיות שלה בהתנדבות עם חיילים פצועים במרכז השיקום של תל השומר ובעיצוב בגדים, אותם היא שווקה ברשת חנויות שהיא ניהלה.
לפני כ-16 שנים, לאחר מות אמה, משהו נפרץ בתוכה והיא החלה לצייר. בתחילה למדה אצל נעמי מילר בבית האמנים בתל-אביב, אחר כך עם ג\ון בייל באותו סטודיו. במקביל למדה אומנות הקרמיקה, אבל תוך זמן קצר מצאה עצמה נשאבת אל הציור ומאז היא מתמקדת בו. בשנתיים האחרונות לאה לומדת עם נוגה לביא.
בשביל לאה הציור הוא מאוד אישי. היא מציירת כל עוד רוחה בה. הציור הפך למפלט. למקלט. לאוזן. לכתף. ההחלטה להציג את העבודות לא הייתה קלה עבורה. היא מציירת לעצמה, והחשיפה האבסולוטית לא טבעית עבורה. רק אחרי הפצרות רבות ונשנות ממשפחתה וחבריה היא הסכימה להציג את יצירותיה שהצטברו במשך 16 שנים, והפכו לתערוכת יחיד מרהיבה, חזקה ומשכנעת.