על גבי שכבות הצבע העזות חרוטה מעין רקמת תחרה היוצרת רשת הסוואה, כמו מבקשת להגביל את תיאורי הטבע הפראיים, למתן את היופי הפנימי העשיר - אך בו בזמן גם להיטמע בתוכו ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו. החריטה האובססיבית והמאומצת שורטת ופוצעת את הבד, מוחקת ומגלה.
היא מכסה את הציור, אך יחד עם זאת חושפת שכבות קדומות שלו, כמו מבקשת באמצעות הנבירה בעבר להגיע אל מקומות לא נודעים, היוצרים שכבות בהיסטוריה האנושית, מעין זיכרון קולקטיבי.
הצבעוניות האינטואיטיבית הלקוחה מעולם פנימי משקפת תחושה עולם אחר- מציאות מדומה. מבעד לציורים עולה הרצון לראות מעבר לזמן ולמקום, לקלף את הקליפות ולהגיע לסוד היקום.
נופי הנפש המורכבים מזיכרונות ילדות מורבידיים מתאחים עם סבך רגעי הקסם ויוצרים עולם פנטסטי ואוטופי.