ספארי | שי דרור      
 
חוקר האמנות ג'ון ברג'ר (Berger) סוקר ברשימתו 'למה להתבונן בבעלי חיים?' את מערכת היחסים אדם-חיה משחר ההיסטוריה ועד ימינו. לדידו, גן-החיות המודרני הוא עדות להיעלמותם של בעלי חיים משגרת יומו של האדם. הוא נועד בכדי לאפשר לאנשים להתבונן בחיות, אך אינו יכול שלא לאכזב. בתוך הסביבה המלאכותית לא יזכה המבקר בתשומת לבה של חיה, לכל היותר מבטה ירפרף וימשיך הלאה. ברג'ר רואה בביות בעלי-חיים חלק מתהליך אוניברסלי המאפיין את חברת הצריכה, שבו מתכנס הפרט אל גבולות התא המשפחתי הקטן ומתקשט ב"מזכרות" מהעולם שבחוץ.
 
בתערוכה 'ספארי' עוסק שי דרור באופן שבו בני אדם מייצרים לעצמם פיסות טבע בתוך המרחב הביתי, בדמות חיות מחמד או צמחים בעציצים. הטבע המוקטן והמבוית מבטא געגוע לטבע "אמיתי", פראי, כזה שאנו לא באמת רוצים לחיות בו אלא רק לפנטז אודותיו.
 
בתצלומים ובמיצבי הוידאו שלו, מנהל דרור דיאלוג עם סביבתו המיידית. הוא מתעניין באסתטיקה של טבע עירוני ובמאפייניה החומריים והוויזואליים. באחד התצלומים נראית מנורת פלורסנט זוהרת מתוך סבך צמחייה עבותה. האור המלאכותי מסגיר את היותו של היער גינה עירונית. תצלום אחר מנציח בטטת ענק מכוסה ברגבי אדמה ושורשים, על רקע תריסים פתוחים למחצה בתוך חלל דירתי מואר.
 
במיצב הווידאו 'Greenwash' נראה כלב גזעי מסוג טרייר רוסי בשעת סירוק וטיפוח. תכונותיו "החייתיות" של הכלב - גודלו העצום ופרוותו השחורה והבוהקת, בולטות כניגוד לתלותו המוחלטת באדם ובפעולותיו. כותרת העבודה שאולה מן המושג Greenwash (התירקקות), המבקר את האופן שבו תאגידים מסחריים מאמצים רטוריקה ירוקה לצרכי שיווק ויחסי ציבור ולא מתוך קיימות או התחשבות בסביבה.
 
הפסלים המוצבים בחלל התערוכה עשויים מתריסולים שנאספו בחצרות בניינים המיועדים להריסה. תריסי הפלסטיק, המזוהים עם הנוף האורבני המקומי, נעלמים אט אט והופכים גם הם לזן נכחד. השימוש בפסולת בניין כחומר גלם, הופך את הפרקטיקה האמנותית לפעולת מחזור. התריסולים מאפשרים להציץ החוצה מתוך המרחב הביתי, אך להישאר סמויים מן העין. זאת בדומה להתבוננות בחיות-בר מתוך רכב ספארי מוגן. 
 
שי דרור (נ.1990, ירושלים) חי ויוצר בתל אביב. בוגר בהצטיינות של המחלקה לצילום, בצלאל (2018). זוכה פרס ע"ש לורן ומיטשל פרסר לעבודת גמר מצטיינת. השתתף בתערוכה 'זום' 2019 במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרט, תל אביב. סרטו 'יום אחר' נבחר לפסטיבל סרטי סטודנטים ה-21 בסינמטק תל אביב והוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי 'אפוס' במוזיאון תל אביב, ביריד הווידאו LOOP ברצלונה, ובפסטיבל לקולנוע ניסיוני באיסטנבול. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה.
 
 
אורי זמיר  | בטן המכתש
 
הפרקטיקה של אורי זמיר כוללת הצבות וידיאו, סאונד, פיסול ופרפורמנס. עבודותיו עוסקות בטקסים, במיתוסים ובחללים הנושאים מטען תרבותי דוגמת מוזיאונים ומקדשים. זמיר שואב השראה מעולמות הבמה והתיאטרון ומייצר חוויה אקטיבית הסוחפת את הצופה אל סיטואציה מבוימת. החלל המוזיאלי הופך למרחב פעולה שבו מתקיימים בו-זמנית ריטואליים אמנותיים, מיסטיים וצרכניים.  
 
באובייקטים הפיסוליים משולבים חפצים פונקציונליים, לעיתים רדי-מייד, והם עשויים בקפידה ושלמות אסתטית, ההופכת את החפץ היומיומי לפריט נחשק ונשגב בעל משמעות סימבולית. בתערוכה הנוכחית מוצג אובייקט טוטמי מגולף בעץ בעל ראש אצטרובל, המשמש גם כגוף תאורה מדיטטיבי. דימוי האצטרובל מסמל בתרבויות שונות את החיבור בין רוח לגוף, זאת משום הקשר ל'בלוטת האצטרובל' הממוקמת במרכז המוח ומזוהה עם "העין השלישית" - השער לתודעה הגבוהה ולנבואה. הפסל ממוקם בטווח שבין פריט יוקרתי מעוצב לעילא לבין אביזר פולחני-עכשווי דקורטיבי. ריפוי רוחני, אמונה וטקסיות עומדים גם במרכז עבודת הווידאו'Crater’s Belly'  (בטן המכתש), שצולמה בשנה האחרונה במכתש רמון. הסרט הוא מעין דוקו-פיקשן העוקב אחר דמותו של שמאן בשם איספהן בעל חזות של מוטציה אנושית, שנולד מן המדבר ויוצא למסע רגלי בנופיו. עם צעדיו הראשונים נשמעים גם הצלילים שהוא מפיק מגרונו, אובר-טון בתדר מדיטטיבי. בטיולו חסר הפשר נתקל איספהן בקבוצת אנשים (טיילים, או אולי מקומיים) המתמסרים לסגולותיו השמאניות.
 
אורי זמיר (נ.1993) חי ויוצר בתל אביב. בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל ותוכנית חילופי הסטודנטים בTokyo University of the Art . זוכה פרסAileen S. Cooper  ומלגת הצטיינות יתרה מקרן התרבות אמריקה-ישראל (2019). הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות ביניהן: 'מתוך האוסף', חלל האופנובנק (2021); 'Disform', גלריה פיין 3 (2021); ''DETERMINITION, אדמונד דה רוטשילד (2020); פסטיבל מנורת לילה (2017, 2020), 'Seven Worlds' המוזיאון היהודי במינכן (2020); 'עומד על רוח' פסטיבל פרינט סקרין, חולון (2019).