הצייר – כל צייר שהוא – בזמן שהוא מצייר, מיישם תאוריה מאגית של הראייה. עליו להודות שהדברים נכנסים לתוכו, או, אם נשתמש בדילמה הסרקסטית של מלבראנש, שהרוח יוצאת דרך העיניים כדי לטייל בדברים. כל זאת, משום שהצייר אינו חדל מלכוון אל הדברים את ראיית הסתרים שלו..."
                                                                                         מוריס מרלו-פונטי
 
טיול בנוף, פילוס דרך, ראייה והתבוננות, מהלך חשיבה ורוח – כל אלה הם ביסוד הציורים של יהודה ארמוני, הם ליבו של העניין. וכך גם החופש לבחור "מקום" ולהתארח בו, להתכבד ביופיו ולכבד אותו בהתבוננות שקטה ועמוקה. ויש גם ניסיון לרדת לעומקם של דברים, לעומקה של הוויה שהיא כאן ועכשיו אבל גם רחבה ומופשטת, כזו המפוררת את גשמיות המקום לפרודות של הבנה וצבע ואור, שחוזרות ומתקבצות ונאספות אל הבד ומביאות איתן הד דמותו של המקום שבו שהה הצייר. ודבר מה נוסף שב אל הבד ומרחף בינות למשיחות המכחול היוצרות את הציור – אלה הם תוצאותיה של "ראיית הסתרים" שלו: תחושת הדימוי עצמו, כפי שנתפס בחושי ובעל-חושי.
אבל הקדמנו את המאוחר, שהרי על פי הסדר הנכון של הדברים הכול מתחיל בטיול בנוף:   
השביל עולה באופן מתון כלפי מעלה, משני צדדיו חורש אורנים ירוק אפרפר, שיחים נמוכים בעלי עלווה ירקרקה גולשים אל שוליו. ואז התלבטות: האם ללכת מימין או משמאל, שכן ממש במרכז הדרך מתבצבצת לה שלולית מים ירוקה, בתוכה היפוך צמרות העצים ולצידו יתרת כיפת שמיים שבה שטים עננים. שולי השלולית כהים וניכר שם בוץ גבשושי ואדמה כבדה ממים, שניתן כמעט להריח את ריחה הרענן, המובהק. מימין משתפל כר דשא קטן המגיע עד למי השלולית.                                                                
 הדשא מואר בחלקו ועליו נחים בנוחות זהה צילם הכהה של צמרות העצים וקרני שמש בוקר. אפשר לצעוד בשולי שביל העפר משמאל לשלולית, להמשיך לעלות אט אט לכיוון האופק הנעלם בינות לסבך עצים. בהמשך הטיול מקטע שביל נוסף, ששלוותו כבר הופרה על ידי גלגלים שסימנו 'קדימה...' וחרצו את השלולית הגדולה שהייתה בו. פסי אדמה שחורה ורטובה לצד עפר חולי ובתוך תלמי הבוץ שנוצרו, נחים בצייתנות מים בתכלת אפורה וירוקת שהחלה לנבוט בתוכם. קרני אור אופקיות מטילות זהרורי אור בשתי וערב לרוחבו של השביל. האור הבהיר מושך את העין הלאה הלאה  עד למקום שבו השביל שב ונעלם אל תוך הסבך, מעט מתחת למסגרת העץ הממסגרת את הציור. ואת - רוצה להמשיך וללכת בשביל, בתוך הנוף המקומי ומוכר כל כך, אשר על אף שכיחותו הופך בציורים לכדי א-ח-ר-ו-ת. ורוצה להסביר לעצמך את פשר החוויה הנוצרת אל מול הציורים, המחזיקים יחד באיזון מושלם את השונה והמוכר כאחד.
ונזכרת במילים של ריינר מריה רילקה, המבקש לתאר ציור של פול סזאן ונאבק במגבלות השפה לתאר כישרון ותוצאה ציורית מפעימה: "... ואף על פי כן, האובייקט עצמו ניתן כאן לזיהוי, והמילים, המתאמללות כל כך כשהן מבקשות למסור עובדות ציוריות, היו ששות להתעשת... ולתאר מה שיש שם..."
ואכן המילים מתאמללות אל מול חוסר היכולת לדייק בתיאור הנוף הנשקף מהציורים ובחוויה מולם: הדוק הערפילי בגבעת הברושים, שבילי חורשות מקומיות שריח אבק לח כמעט ונישא באפך למראם, השדות הקרובים המוקפים בעלווה ירוקה צהבהבה, הגבעות שמעבר לפינה, מאגרי המים הניקווים בחורף הגשום, הדשא החורפי הזוהר בירוק עז לאחר גשמים מרובים והשלוליות הנחות בתוך אדמה כהה וכבדה. המראות מקומיים ומוכרים ובכל זאת תחושה של שוני עמום, המדגישה את עובדת היותך ניצבת אל מול ציור. ציור משובח, עשוי בקפידה, ריאליסטי מאוד ובכל זאת אישי ומרגש. לא "הדבר עצמו" - אלא שיקוף מבטו של הצייר ושל רוחו שטיילה בין הדברים.
ארמוני בוחר בקפידה את מחוזות הציור שיאפשרו לו להתארח ולחוות אותם באופן מלא. היציאה לצייר בחוץ היא עבורו צורך יומיומי, כמו אוויר לנשימה, כמו מים לצמא. הוא  יוצא אל הנוף הפתוח בחיפוש אחר הרפתקה מאתגרת, בכל פעם מחדש. את החיפוש מנחה הרצון למצוא בנוף דרמה, הפתעה, התרגשות ועוד אתגר. העין מתבוננת בנוף, תרה אחר הציור החבוי בו ומבקש להתגלות.
היציאה היומיומית אל הטבע מזככת את המבט, ומרגילה אותו להבחין בתמורות המתחוללות בחוץ. הנוף המקומי המוכר נעשה מוכר עוד יותר, והשינויים הקלים ובלתי מורגשים לעין בלתי מיומנת -  אבכות אבק או רסס לח, קרני אור המונחות על הדרך או משב רוח שיסיט את צמרות העצים – כל אלה ימצאו את מקומם על הבד הודות למבט הקרוב והרגיש .
וכשהוא מוצא את שחיפשו עיניו, ארמוני מתמלא חיוניות ואש פנימית מבעירה שימחה ומחול ניסים העומד להתרחש על הבד המתוח שלפניו ועל תחילתו של מסע. שכן, שעות הציור בנוף הן גם שעות של שהייה במחוזות נפש כמוסים שבהן ארמוני מפלס את דרכו על הבד, במסע שנשמע כטלטלה רגשית ורוחנית. הוא מתאר מצבי זרימה וחיפוש, חוסר וודאות, סופה, סערה, רגעי ייאוש וחרטה:
 "הדרך מעניינת אבל לעיתים מתישה. חושב שנמצא בדרך הנכונה, אבל אז הכל מסתבך... אין לי שמץ של מושג איך אני יוצא מפה. הזרימה נעצרת, פתאום נזכר שאני באמצע ציור... מגייס את ניסיון העבר שאומר שיצאתי כבר ממצבים דומים. מוחק ומתחיל מחדש, או מהאמצע. מתעקש. לא מוותר, מפלס דרך.  פתאום יש ודברים מתבהרים. רגע של עליצות..."
בשנה האחרונה היו אלה סימני המים – שלוליות ומקווי מים עונתיים אחרים, שלכדו את עיניו של ארמוני והוא מיהר לחזור ולחפש אותם בנוף. עוד ועוד שלוליות, כל אחת מיוחדת בצורתה ופועלת את השפעתה על הסביבה נלכדו בציוריו, בטרם ייכנעו ליובש ויאבדו, עד שאבדו. לצד סימני המבט המרוכז והמשא ומתן האישי עם הנוף המאפיין את ארמוני, ישנה בציורים אלה היקסמות עמוקה מהמים ומפעולתם הבלתי שגרתית בנוף המקומי וגם הוקרה עמוקה והכרה בחיוניותם עבורו, בגוף ובנשמה. זו אותה היקסמות המנכיחה עצמה לצופה, אשר בהתמסרותו לטיול בנוף המצויר של ארמוני נותר גם הוא מוקסם ונרגש, כמו אחרי טיול בטבע.
                                                                                                                        טל גלפר

---