אריה ברקוביץ, אוצר התערוכה:

"עבודותיה של יהודית אנגלרד עשויות רבדים, צורות וסמלים שמרמזים על נופים אורבאניים, נופים טבעיים ונופי נפש בעלי השראה רוחנית. עבור יהודית, כל ציור הוא הרפתקה, מסע שמתחיל בטבע וממשיך לתוך עצמה פנימה, כמו שואפת את הנופים מן הסביבה הטבעית לתוכה ומיישמת אותם על גבי בדים גדולים בשכבות צבע חווייתיות. יהודית היא אמנית אוטודידקטית, שספגה אמנות כל חייה ואז יצאה לאור כרוח סערה ובפרץ יצירתי עשיר.

התערוכה מובילה את הצופה למסע חוויתי, רוחני ועמוק המתחבר ליחידה פואטית כנה ועמוקה הפועלת בקו התפר שבין המוחשי למושגי. אנגלרד מציגה בשפה עשירה וייחודית מבעים אוטוביוגרפיים של זהות, זיכרון, כאב ודיכוי, לצד אופטימיות, התמודדות והתפעמות מהטבע הנשגב ומנפלאות הבריאה".

 

פרופ' חביבה פדיה:

"יצירתה של אנגלרד מהווה מעבדה לטיפול בתימות יסוד מורכבות, שהן בשר מבשרה של הישראליות ושל החוויה האנושית בכלל: נטישה, שכול, הגירה, שינוי ומעבר.

הנוף הפנימי הנפשי והתודעתי משיק ביצירותיה לנוף חיצוני, והמארג הנוצר הוא לעיתים מפוייס ולעיתים נאבק, אך תמיד מבטא כמיהה לחילוץ ממציאות לכודה".

 

 

הרקע ממנו צמחה האמנית האוטודידקטית יהודית אנגלרד, בית עיראקי שמרני, הפגין יחס נוקשה כלפי נשים, שכמעט ולא הותיר לפאוזיה (שמה של יהודית בלידתה) הילדה, עם הרוח העצמאית, אפשרות לביטוי אמיתי ומשוחרר ולפיתוח שאיפותיה. עבודתה האמנותית הבוגרת, היא ביטוי לסובייקט הנשי, תוך שימת דגש על אתניות, מזרחיות, מגדר ושפה.

יהודית אנגלרד: "כל תחנות חיי עוברות לפניי בתמונות ובדימויים – לא במלים. בבסיסי, אני יותר אישה של ציורים, בהם אני מביאה את קולי, את הדמיון והשירה שלי, באמצעות קו, תנועה וצבע.

הדמויות שיצרתי בסדרה "המהגרת", לדוגמה, עוסקות בנושא ההגירה והטראומות שחוויתי כילדה מהגרת, מרקע שונה ולא מוכר, ובהן נטעתי את חוויות הכאב והמחסור שלי באותה תקופה: עוני של ממש, צריף על גדת הירקון שהוצף עד שלא נותר מקום לכף רגלנו (את אחי הקטן העלינו על המקרר בפינת הצריף, המקום היבש היחיד שנשאר...). ולא רק דלות חומרית אלא גם חוסר רוחני, מחיקה עצמית של זהותנו והדרתנו מהמרחב החברתי הישראלי באותם ימים".

יהודית אנגלרד נולדה בעיראק בשנת 1946 ועלתה לארץ עם משפחתה מבגדד כשהייתה בת חמש. אנגלרד היא ציירת אוטודידקטית, שהציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים ובין השאר גם זיכו אותה בפרס היוקרתי של מגזין האמנות האמריקני Art Buzz.

בשנת 2012 הציגה אנגלרד את יצירותיה בתערוכת יחיד "פאוזיה" בנמל יפו, שהייתה ציון דרך חשוב בתהליך התפתחותה כאמנית, והתמקמה על קו התפר שבין זהותה התרבותית הישראלית ומקורותיה הערביים. בשנת 2019 זכתה אנגלרד בפרס אגודת אח"י, אגודה לעידוד המחקר, הספרות והאמנות מיסודם של יוצאי עיראק בישראל (בו זכו בין היתר גם הסופר סמי מיכאל, המשורר רוני סומק, המלחין והמנצח גיל שוחט ועוד).

אנגלרד: "אני בניתי את הזהות האותנטית שלי ואת שפתי האמנותית הייחודית בעצמי, ללא כל תמיכה או עידוד. כל חיי, נאבקתי לקבלת 'השונה' - מי שתחנות חייו לא זיכו אותו להיות חלק מ'אוכלוסיית הפריבילגים' באמנות, בוגרי מוסדות ומדרשות לאמנות. עבודותיי, כמו  קורות חיי, הן תולדה של דרך חתחתים, רווית מכשולים. דרכן אני מעבירה מסר של תעוזה והרפתקנות, הדוחפים אותי לעשייה אינדיווידואלית ועקשנית קדימה. חשוב לי לחזור ולהציג את חזון רוח האישה ואני מאמינה בהעצמה נשית בכל גיל. אחרי שנות דיכוי של פטריארכיה, הגמוניה גברית - בייחוד בחברה המזרחית, שבה לנשים לא הייתה זכות לאמירה, היצירות שלי הן זעקה אמיתית מתוך רצון עז לשינוי".

יהודית אנגלרד היא אם שכולה. כשבגרה והקימה משפחה משל עצמה, נגדעה שמחתה כאשר בנה הבכור, שחלה במחלת כליות קשה, נפטר בהיותו בן ארבע בלבד. אחדות מהעבודות שלה נותנות ביטוי לכאב ולסבל שחוותה, שאין להם מזור, אולם לצידם יש גם סימנים של תקווה ואופטימיות.

עבודותיה של יהודית הן סוג של התחדשות בלתי פוסקת וספונטנית, המעוררת בצופה תהודה ומגרה אותו לתגובה: "בעבודותיי אני רואה את הכוכבים מתחבקים, את החום והקירבה בטבע, ואני עומדת נפעמת ומתפעלת מנשגבות היקום סביבנו וממשיכה הלאה באופטימיות רבה, למרות מסלול החיים הקשה שעברתי. אני מאמינה בכוחו של הקו לבנות אמיתות כמו חוקי הטבע. ההפשטה מבחינתי היא תנועה, כמו איתני הטבע הנמצאים בתנועה מתמדת; כמו העננים, כמו העצים, הגלים והרוח".