הצילומים באדיבות גלריה יד לבנים ראשון לציון

עבודותיה  של הציירת ליזה זברסקי, ילידת קייב (1980), עומדות על התפר שבין שירה לציור, בין מציאות ודמיון ומשלבות בתוכן אמירות פילוסופיות וקיומיות תוך יצירת דיאלוג עם הצופה.

בתערוכה יוצגו 27 מעבודותיה מהשנים האחרונות, המבוצעות בטכניקה מיוחדת המשלבת צבעי שמן ורישום סיזיפי בדיו. אחרי התערוכה "פגישה לאין קץ" שהתכתבה עם שירתו של אלתרמן, התערוכה "פתוח סגור פתוח" שהתכתבה עם שירתו של עמיחי, והתערוכה  "צבעי המילים" בברלין, שנפתחה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2018, מגיעה עכשיו "על המפתן".   בכך, כפי שמעידה האמנית, "תם עידן הציורים השואתיים שלי, ואני עומדת על המפתן מלאת תקווה ואופטימיות".

מפתן - סף, הוא הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות לו הן בלשון המקרא מזוזות, והקורה שמעל – המקבילה לסף – היא משקוף. היא המשקיפה מעל הן פנימה והן החוצה. העמידה על המפתן, על הסף, כמשקיפה, היא הבסיס ליצירתה של זברסקי.

לדברי האמנית. "העבודות שלי הן מצבי תודעה על רצף הניגוד בין הפנים לחוץ. הן משקפות את המצב הכלל אנושי והפרטי בעולם של זרות, ניכור ובדידות. זהו ניסיון ליצור קרבה, אהבה ומשמעות בעולם חסר משמעות, וסדר בעולם של כאוס" 

 לדבריה האוצרת: "בציוריה זברסקי מעבירה מצב תודעתי שהוא תגובה למציאות הקיימת, החוויות והמצבים אותם היא מציירת נמצאים על הסף, במפתן, ומציגים נקודות מבט שונות על הבית ומחוצה לו. הבית יכול להיות מקום פיזי ועוד יותר מכך - השייכות, האהבה והכמיהה שאנו חשים למקום או לנקודה בזמן. זברסקי מתארת מקום שהוא בו בזמן כל מקום ושום מקום - לכן יכול כל אחד למצוא עצמו בין ציוריה.

מוטיבים רבים חוזרים על עצמם בציוריה של ליזה, ובכך מאחדים את הציורים לכדי סיפור נוגע ללב אך בו בזמן מעורר ומסעיר. אחד מהם הוא הכלב. הוא העומד על המשמר, ומופיע בציורים רבים ותמיד נמצא במקום שהוא הסף, דלת הבית, חלון, יציאה למרפסת. הכלב הוא סמל הנאמנות והאהבה שאינה תלויה בדבר, המוסיף רובד נוסף של רגש והבנה לא מילולית לציורים.

למרות שהרגש המובע בציוריה של ליזה הוא סובייקטיבי ואינדיבידואלי, הוא מהדהד באופן בלתי נמנע בנפשו של הצופה. אנחנו עומדים משתאים אל מול השפה המקורית שבה האומנית מדברת, שהיא ייחודית לה, ובו בזמן מדברת אל כולנו".