קרדיט צלם - באדיבות האמן וגלריה ברוורמן. צילום: אלעד שריג

בתערוכה 'שוק שחור' מציג דוד עדיקא סדרת תצלומים אשר נוצרה במהלך השנתיים האחרונות כחלק מעיסוקו המתמשך בחפצי נוי בהם מוטבעת חותמת זהות מחיי היומיום ומסביבות ביתיות; חפצי נוי שדרכם משתקפים מתחים תרבותיים. עדיקא מתמקד בפיגורינות צבועות בעיקר בשחור, עשויות גבס, בקליט או פליז.
 
הפיגורינות נוצקו בייצור המוני, נוצרו בארץ בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים על ידי בתי-יוצר מקומיים כמו: 'מזרחי', 'חקולי' ועוד. בתי היוצר פעלו בתל-אביב (למשל 'מזרחי' בשכונת התקווה), והתחקו אחרי מגמות 'קולוניאליסטיות', תוך חיפצונו של הזר, השחור והאקזוטי.היום ניתן למצוא את אותן פיגורינות בשווקי הפשפשים, או במכירות פומביות; חלקן נושאות תווי מס קנייה וחותמת 'אותנטית' מקומית בשפה האנגלית.
 
עדיקא מציג את הפיגורינות השחורות על הסקאלה שבין השבטי, הפראי והמיני, לבין היותן בעלות כוח תרפויטי או מאגי. הן מוצבות בסטודיו, ומצולמות תחת השמש ובעזרתה. פעולות הצילום של עדיקא, לצד אופני ההצבה ויצירתם מחדש כאובייקטים עכשוויים, מדגישה את מערך ההקשרים הבעייתי בו נוצרו ומטרת היווצרותם.
 
עדיקא תר אחר טיבם של סמלים תרבותיים מקומיים בזמנים שונים דרך הדיסוננס המתקיים בין ייצור אובייקטים לבין המטען הטרגי–איקוני שהם נושאים. הוא מתעניין בהתפתחות האבולוציונית של מושגים כמו 'טעם', 'הגדרה', 'חברה' והרלוונטיות המשתנה שלהם, דרך שאלות של ניכוס תרבותי ומבעים ויזואליים. כאמן המלקט אינפורמציה מתוך מארגים של היסטוריה של חפצים, בהקשר של מקום וזמן, הסדרה 'שוק שחור' היא בבחינת עדות נוספת בסבך הייצור של הגבולות התרבותיים, הזהותיים והגיאו-פוליטיים.
העבודות בתערוכה 'שוק שחור' מהוות המשך של סדרה רחבת היקף בשם 'אפריקנה', שנוצרה בין השנים 2018-2016 וכוללת תצלומים, הדפסי רשת ואובייקטים. כמו ‘אפריקנה’, גם ב’שוק שחור’ עדיקא מתמקד בחפצים כמוליכי זהות, ובטבע דומם כהמשכו או כתחליפו של הגוף כמהות פוליטית’.
הסדרה ‘אפריקנה’ הציגה דיון חזותי-רעיוני-תמתי בכלי חרס וכדים אשר נוצרו בארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה העשרים על ידי חברות מקומיות כמו ‘נעמן’, ‘לפיד’, ‘פל קרמיק’, ‘בית היוצר’, ועוד. בשל שאיפת יוצריהם לברוא שפה חומרית ישראלית אותנטית, ובשל הזיהוי שלהם עם אידיאולוגיה ומקום, כלים כגון אלו מוכרים בארץ תחת הכותרת ‘ישראליאנה’.
 
מתצלומיו של עדיקא עולה כיצד הזהות הישראלית החדשה, המודרנית-מערבית, אימצה, לא בהכרח במודע, אסתטיקה אפריקאית – שורשיות אותנטית אקזוטית במסווה של מודרניזם.
היום ניתן למצוא אותם בשווקי הפשפשים – בדרך כלל פגומים ומעט שבורים – שם עדיקא רוכש אותם, ובונה לו אוסף של ישראליאנה בצבעי אדמה ועם אסתטיקה המזוהה עם רוח המודרניזם של העשורים הראשונים של המדינה. כאשר הוא מצלם אותם על רקע משטחי עץ צבועים בצבעים משלימים, הוא מחלץ מכלי החרס דווקא את שכבות ההשפעה האפריקאית, שעד כה לא הוארו וכלל לא נרשמו בתודעה: הצורות, הצבעים, העיצוב.’
 
במסגרת מפגשים בין אמניות ואמנים עכשוויים לבין הקהל הרחב במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק (MoMA), סיפרה האמנית קארה ווקר (Kara Walker) בשנת 1999 על מקורות השראה ליצירתה. מתוך חיפוש אחר משמעות המילה Blackness ומתוך ניסיון להבין את מהותה, היא החזיקה במחברת לתוכה הוסיפה מילים, רעיונות ודימויים ובעצם כל דבר שאפשר לה להבין מהו Blackness עבורה. במקביל אספה ווקר חפצים קטנים של אמריקנה שחורה (Black Americana) משווקי פשפשים, לעיתים רפרודוקציות של עבודות או תוצרים של ייצור המוני. באמצעותם ניסתה, לדבריה, להבין ‘מי אני מעבר לעור הזה שאני בתוכו (Who am I beyond this skin I'm in’)
 
שאלה דומה לזו שהציבה ווקר בראשית דרכה כאמנית ואשר היא ממשיכה לעסוק בה גם כיום, נוסחה על-ידי עדיקא בתערוכה ‘מהגוני’, שהוצגה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (אוצרת: דליה לוין) בשנת 2003. עדיקא צילם פסלוני עץ שהביא אביו באחת מנסיעותיו לאפריקה ושימשו כחפצי נוי בבית הוריו. הפסלונים, פיגורינות עץ קטנות לתיירים, הודפסו בפורמט גדול וקיבלו ייצוג מונומנטלי.
 
‘הכותרת ‘מהגוני’ הוסיפה והרעיפה עליהם את הילתו של העץ המשובח (שכלל אינו קשור אליהם, אלו עשויים עץ בהיר שנצבע בשחור, במשחת נעליים) ורמזה גם על משחק מילים: מה גוני’ השאלה שהפנה עדיקא – הן ביחס לפסלים והן ביחס לעצמו – הציעה קישור, ראשון מסוגו באמנות הישראלית, בין השחור האפריקאי לשחורות היחסית של המזרחיים בישראל, ואגב כך הסיטה את השיח הפוסט-קולוניאלי להקשר העדתי המקומי.’
 
האוצרת הדס מאור הגדירה את עבודותיו המוקדמות של עדיקא כמחוללות פירוק של הנחות יסוד בחלוקה בין מזרח למערב ואגב כך מתייחסות למושג ‘הלא מודע הפוליטי’ של פרדריק ג’יימסון, הטבוע הן במציאות החיים רצופת השברים שבמסגרתה נוצרו העבודות, והן בתודעת הצופה בעבודות. 
 
רבות מן העבודות עוסקות בשאלת המתח בין פני השטח למהות, בין נראות למשמעות. הן מותחות, מרחיבות והופכות במושג הזהות, תוך הדגשת המתח שבין הממד המולד הנתפש כתלוי מוצא (ובא לידי ביטוי בצבע עור, למשל), לבין הממד הנרכש, שהנו תלוי תרבות ושפה (ובא לידי ביטוי בערכי מוסר ואסתטיקה, למשל), שני ממדים הכרוכים באופן אימננטי וללא הפרד במושג. בתוך כך, אלמנטים של זרות, פליטו’ת, שחורו’ת, עקירו’ת, תלישו’ת תרבותית, זיוף וכדומה מפעפעים בדימויים, שמושאיהם כמו נושאים בגופם מטען גנטי תרבותי, אולם מטען שנותק זה מכבר מהקשר של זמן ושל מקום, שספק אם אי פעם היה טבעי.’
 
בסדרה ‘שוק שחור’ ממשיך עדיקא לתור אחר אפשרויות נוספות לספר את ‘הנרטיב’ של המקום ואת הטמעתה של ‘אפריקה’ בחברה ובתרבות הישראלית. הוא מציב את המושג ‘אפריקנה’ כחלק מהותי במרכיבי ה’ישראליאנה’. בהפניית המבט לאפריקה, דרך ‘תוצרי תרבות וחפצי נוי’ מהעבר, מציע עדיקא זווית נוספת לבחינת הכמיהות והחרדות המעצבות את פני החברה בישראל - מראשיתה ועד עתה, ולנוכח כל היוזמות התשתיתיות-ישראליות שמתממשות במרחב היבשת השחורה.
 
‘מאז שנות השישים מעורבת ישראל באפריקה – כלכלית, תרבותית ופוליטית. במהלך העשורים שחלפו השתקעה ”אפריקה” בתרבות הישראלית כמקום, כרעיון וכמושג גיאופוליטי.’
 
דרך העבודות ומערך הקשרים היסטורי ועכשווי, עדיקא מבקש להגיב למרחב הישראלי החדש, ולבחון מה קורה ל’אפריקה’ כשהיא מגיעה לישראל ואיזה שיח מתהווה סביב המהגרים מאפריקה (חפצים ואנשים) בהגיעם לתל אביב.
אפריקה של היום, כמו אפריקה של פעם, מתפקדת כמרחב תודעתי וגיאוגרפי שאפשר להטיל עליו, או לממש בו, פנטזיות ציוניות, טריטוריאליות, מסחריות, קפיטליסטיות וגזעיות. פועלה של המדינה ומנגנוניה באפריקה יצרו תחושה של היסטוריה משותפת לכאורה ושל דה’קולוניזציה. אולם אלו סייעו למעשה בהבניית הזהות הלאומית בישראל וכינון זהות לבנה ומודרנית.
 
ההצבה בגלריה, כוללת ‘ציור קיר’ בהזמנה, מהאמנית רוני קרני. הקיר המטופל והמצויר, שואל ‘רפרנטים’ מאיוריה של מרים ברטוב, לספר הילדים ‘עליקמא הקטן’, ומשמש בעצמו  מצע דקורטיבי לחלק מהתצלומים, תוך שהוא מבקש להניחם מחדש בתוך הסדר של הגלריה ובפרוצדורה של עולם האמנות.