כרמלה וייס: על החמקמקות הנתפסת של הממשות
 
"אישיותנו חייבת שלא להיות חדירה אפילו בשביל עצמנו. על כן צריכה חובתנו תמיד לחלום ולכלול את עצמנו בחלומותינו, כך שלא נוכל להחזיק בדעה כלשהי על אודות עצמנו"
(פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מפורטוגלית: יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייס. הוצאת כרמל, עמ' 129)
 
תערוכתה של כרמלה וייס צוללת אל נבכי התת-מודע, הזיכרון והחלום, ומבקשת למצוא מה ביניהם ובין הממשות. זאת באמצעות המטמורפוזות שפעולת הרישום עוברת – מרישומי דיו על נייר לרישום בתנועה במכשיר הזואיטרופ, מחיתוכי נייר לעבודת אנימציה המבוססת על רישומים וציורי שמן. מעברים אלה בין אמצעי הביטוי בוחנים את האחיזה בממשות כאפשרית דרך מעשה האמנות לבדו.
החמקמקות של הזיכרון והדימוי גם יחד מול הצורך לאחוז בהם בתווך שבין החלום למציאות מתרחשת בתערוכה מעצם הבחירה ברישום דיו, המתהווה כ'תת-ההכרה' של הנייר כחומר וכמרחב; בעגלה המתרקמת ומתפרקת תוך כדי תנועה במכשיר הזואיטרופ; בדמות האב בעבודת האנימציה, הבאה וחוזרת, מתקדמת לעבר הצופה ונמוגה שוב ושוב. "חלימה היא פעולה של חשיבה", מצטטת וייס את הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז'אן-ברטראן פונטאליס, "החלום אינו נושא אותי לעולם אחר, הוא חושב בכלל וחושב אותי. החשיבה של החלום שונה מזו שאנו רגילים לכנות חשיבה, שכן זוהי חשיבה אשר אינה יודעת שהיא חושבת!" וייס מעמתת את תודעת החלום שאינה יודעת את עצמה עם ההכרה בכך שהחלום וההיזכרות בו משנים את אופני ההבנה של זמן ההווה וממשותו. המילה "ערש", כותרת התערוכה, מצביעה אף היא על מורכבות הקשר שבין חווית החלום לחווית המציאות. שכן "ערש" פירושו מיטה, עריסה, ובהשאלה מקום או מקור צמיחה, בעיקר של תרבות וחברה. בד בבד, שירי ערש בכל התרבויות מתאפיינים בתכנים טרגיים ואפלים למרות מטרתם להרגיע ילדים לפני השינה, והביטוי "ערש דווי", מיטתו של הנוטה למות, קושר בין החיים למוות.
יצירתה של וייס לאורך השנים עוסקת בעולם הדמיון: בהיגיון ובחוקיות הפנימיים שלו, באופן הישענותו על המציאות הקיימת ובאופן שהוא משנה את גבולותיה ואת הבנתה. ביצירות קודמות שלה היא יצרה עולמות-בועה שעסקו ביצורים קמאיים ובהזיות קולקטיביות במידה רבה, עולמות שהילכו בין קדמוניות לקדמה, בין העבר הרחוק לעולם העכשווי. כעת היא חוזרת אל עבר פרטי, אישי, וחוקרת את הזיכרונות החבויים באירוע שלא ברור אם התרחש, אך נשאר חקוק בהווייתה.
בחלקה הקדמי של הגלריה – רישומי הדיו, חיתוכי הנייר והזואיטרופ. בחלק האחורי – עבודת האנימציה. בקיר שבין שני חלקי החלל, מאחורי פיסת עור מתוחה וקשורה – אובייקט שניתן להבחין בקיומו אך אי אפשר לעמוד על טיבו בבטחה. נדמה כי זוהי דמות-אובייקט כלשהי, ואולי זו רק הטבעה או רישום על צידו האחר של העור. עבודה זו פועלת כייצוג לא מפוענח, נוכחות-לא-נוכחות המערערת ומכניסה אל התערוכה תחושה של האלביתי, המאוים, אך גם של המשחקי והמהנה, זה המשתעשע בניסיון להבין את הכול, מצביע על החוקים ומפר אותם. קיומו המתעתע של האובייקט מעמיד את הדימוי כסימן הנגזר מן הייצוג המסוים ובו בזמן חי ופועל כישות עצמאית חזותית המתפתחת ומשתנה ברצף מכלול העבודות.
הדי העבר, המעצבים את ההווה ואת תחושת 'האני' החמקמקה, מתווים את הדרך להירקמות הרישום של וייס. באמצעות מדיום הרישום בדיו היא מאפשרת לדימוי להיות מזוהה ברגע אחד ומופשט ברגע אחר, בודקת כיצד משתנים מופעי הרישום בעקבות פעולת המים על הדיו בתוך מרחב הנייר, כך שתהליך היצירה נמשך כמעט מעצמו. "כשמציירים, הזיכרון נטמע בגוף", היא אומרת בשיחה ומצטטת משפט שכתב הסופר הגרמני וילפריד גיאורג זאבלד בספרו "המהגרים": "הדוד אדלוורת היה אכן בעל זיכרון מדויק, אבל הוא לא הרשה לעצמו גישה לאותו זיכרון". וייס מתעמתת עם מהות הגישה לאותו זיכרון או חלום מכונן, ומפלסת את דרכה אליו באמצעות האמנות, כמו בקבוצת הרישומים בה נראית ילדה או בובה בגבה בסביבה שהיא בין הפנטסטית לריאליסטית, בין המבוך המסויט לביתי והמוגן, בין הזר למוכר. במקבץ אחר של רישומים ומגזרות נייר נמצאת במוקד עגלת ילדים מעוותת, הנדמית למעין חרק  גדול – עגלה, שבדומה לבובה, נמצאת במוקד החלום/הזיכרון/הסיוט. בסרטו האיקוני של סרגיי אייזנשטיין מ-1925 אניית הקרב פוטיומקין מסמנת עגלת תינוק המידרדרת במדרגות את מהות האימה וההתמוטטות של הסדר והביטחון. באופן דומה, רצף תנועת העגלה והמטמורפוזות שהיא עוברת בעבודתה של וייס מהווים מהלך חזותי ונפשי, מטמורפוזות ההולכות ומתעצמות, ממוקמות במכשיר הזואיטרופ.
 פירוש השם "זואיטרופ" ביוונית הוא "גלגל החיים". זהו מכשיר המייצר אשליה של תנועה באמצעות העברה מהירה של תמונות נייחות על רצועה הממוקמת בצידו הפנימי של גליל, אל מול חריצים המשמשים לצפייה. המכשיר, שהומצא בסין במאה השנייה, הגיע לאירופה במאה ה-19 והוביל להמצאת הראינוע והקולנוע, היה חלק ממופעי הפנטסמגוריה של התקופה, ששילבו עולמות פנטסטיים עם עולמות מציאותיים. ביצירתה של וייס, העגלה הסובבת ומתגלגלת לעיני הצופה המציצן, מסמנת עולם הנמצא במצב של ערעור מתמיד. בה בעת, כמו באובייקט בקיר, ברישומים ובאנימציה, גם בזואיטרופ, ואולי בעיקר בו, מתקיימת האפשרות המנוגדת של משחק, שחרור והנאה מעצם הקסם של יצירת תנועת הדימוי.
עבודת האנימציה שכותרתה הכול בסדר היא לב התערוכה, משום שהיא מרכזת אל תוכה את הרישום, את גלגוליו ואת אלמנט התנועה כחוט העובר בין כל העבודות ומקשר בין אופן פעולתו של הזיכרון לאופן היווצרותו של הרישום. דמות האב מפציעה מתוך הקיר כשהיא מחזיקה תינוקת, בובה, השבות ומתחלפות ביניהן, והוא עצמו מופיע ובא לקראת הצופה ואז שב ונעלם, פורץ את מחיצת התודעה. קול תנועתם של גלגלי עץ או מתכת הולך ומעצים את הרפטטיביות של תנועת הדמות והדימוי בזמן ובמרחב ואת אופן טשטוש הגבולות השיטתי בין החלקים הממשיים והמדומיינים בעבודה. מופע אחד מופרד ממשנהו בהשהיה, הפסקת נשימה, לפני הרגע הלא ידוע הבא בתוך רצף החלום, הזיכרון ויצירת האמנות, החוזר על עצמו שוב ושוב והופך אותם לממשות.
 
אירנה גורדון, ינואר 2020