אוצרת: דניאלה טלמור
Curator: Daniella Talmor
בתערוכה "הביטאט II" בונה שרונה הלמן סביבה המערבת ציור, רישום ופיסול. באמצעות שלוש טכניקות פלסטיות אלה, היא מנסה לבחון את מערכות היחסים הנרקמות בין צורות וקווים בדו ממד ובתלת ממד, לבדוק את המעברים ביניהן, ולהנכיח סוגים שונים של אינטראקציות וחיבורים בלתי אפשריים ביניהן.
הבחירה של הלמן באלמנטים בסיסיים של קווים ישרים ומעוגלים, נובעת משאיפתה להפיך בהם חיים חדשים, ומחשבה חדשה. הממדים השונים, האינהרנטיים לתהליך היצירה שלה, הם חופש מחד גיסא, ותכנון מאידך גיסא. דרך השילוב ביניהם בוחנת כל עבודה את פוטנציאל ההתפתחות של הצורות והקווים במדיום שבו היא פועלת, ומקודדת את הסימנים המצטרפים לשפת היצירה. פעולה זו מתחילה שוב מבראשית בכל מדיום, ובדרך זו שומרת על האוטונומיות של המדיומים, מניחה להם לעמוד בפני עצמם, ולא דורשת ממדיום אחד לשרת או להיות כפוף למדיום אחר. את סדרת הרישומים החלה הלמן ליצור לאחר שביקרה בתערוכה הרטרוספקטיבית של האמנית האמריקאית אגנס מרטין, שנערכה בגלריה טייט מודרן שבלונדון, ב- 2015. עבודות הגריד של מרטין, המבוססות על קווים ומשבצות בצבעי פסטל בהירים ומרומזים, עוררו בה השראה והניעו את יצירתה.
הפיסול בחימר ובפורצלן הוא המדיום הדומיננטי ביצירתה של הלמן בשנים האחרונות, ופסליה משלימים את גוף עבודות הציור והרישום שיצרה בעבר. הפיסול משמש לה כ"הביטאט", בית גידול, סביבה המאפשרת חיים. הלמן בוחנת את היצירה בחומר, ו"מגדלת" אותה מתוכו. העבודה הראשונה שיצרה בסדרה "הביטאט" היתה סוג של פקעת, מעין ביצה מוארכת, חסרת מגן ופגיעה. סביב הביצה הזאת הלכה והתפתחה שכבת המגן העוטפת אותה.
מקור ההשראה לפסלים של הלמן נטוע בילדותה, בתהיות שהתעוררו בה כבר אז בשאלה מהי הסביבה שבה יכולים יצורים חיים לגדול, גם כאשר הם אינם מצויים בסביבתם הטבעית. תהליך היצירה שלה מתמקד בהתמסרות אל החומר, וביצירה של קודים אידיוסינקרטיים המבוססים על התבוננות בטבע, ובמקום שלה בתוכו. בעבודותיה היא בוחנת את האפשרות להקפיא את הרגע שבו היא מתאימה בין בית גידול ואובייקט, ויוצרת חיבור המתאפיין בהרמוניה. לתפיסתה, האובייקט הנובע מן המצע מציית לעקרונות של אסתטיקה והרמוניה פנימית, שאליהן היא חותרת בעקביות. אלמנטים המרכיבים את הפיסול הלבן הצחיח של הלמן מזמינים לגעת בפסלים. הקשקשים המעטרים את פסלי הפורצלן שלה מזכירים שכבת הגנה, אך משהו תמיד מבליח מתוכם ופורץ החוצה – פעם אצבעות, ופעם מגדלים המתרוממים לגובה. הדימויים נראים כלקוחים מעולם הצומח, ומדמים לעתים אצטרובלים או אלמוגים המתאפיינים באסתטיקה חושנית, ארוטית ממש.
בעת האחרונה נכנסו צלבים למרכז רישומיה של שרונה הלמן. האמנית רואה את ציור הצלבים כפעולה נשית על סמל שהוא דתי וגברי במובהק, ובציירה כך היא כמו מיילדת את הצלב מחדש ומוסיפה לו הביטאט . הלמן פועלת כמו מכשפה אשר תחת העלאתה על המוקד, היא יוצרת מקדש נשי עם הצלב המתנוסס במרכז המזבח. מנקודת מוצא אישית מאוד מנסה הלמן ליצור יש מאין. היא מתחילה בלא כלום, בנקודה שבה גם אם יש בה משהו הוא מצומצם מאוד, על גבול הלא קיים. באמצעים דלים היא מתחילה אז ליצור, ופותחת בקו, כשמבטה בוחן כל העת את תהליך התפתחותה של העבודה. התערוכה שואלת מהו הקו הזה, שמרכיב את היצירה כולה. היא מבקשת לברר כיצד אפשר להיות ניזון מכל כך מעט, ובעיקר תובעת לדעת מהו החומר האחד, שממנו מורכב הכול.
 
דניאלה טלמור, אוצרת ראשית לשעבר, מוזיאון חיפה לאמנות, ינואר 2020
 
שרונה הלמן / הביטאט
Sharona Halman / Habitat II
אוצרת: דניאלה טלמור
Curator: Daniella Talmor
בתערוכה "הביטאט II" בונה שרונה הלמן סביבה המערבת ציור, רישום ופיסול. באמצעות שלוש טכניקות פלסטיות אלה, היא מנסה לבחון את מערכות היחסים הנרקמות בין צורות וקווים בדו ממד ובתלת ממד, לבדוק את המעברים ביניהן, ולהנכיח סוגים שונים של אינטראקציות וחיבורים בלתי אפשריים ביניהן.
הבחירה של הלמן באלמנטים בסיסיים של קווים ישרים ומעוגלים, נובעת משאיפתה להפיך בהם חיים חדשים, ומחשבה חדשה. הממדים השונים, האינהרנטיים לתהליך היצירה שלה, הם חופש מחד גיסא, ותכנון מאידך גיסא. דרך השילוב ביניהם בוחנת כל עבודה את פוטנציאל ההתפתחות של הצורות והקווים במדיום שבו היא פועלת, ומקודדת את הסימנים המצטרפים לשפת היצירה. פעולה זו מתחילה שוב מבראשית בכל מדיום, ובדרך זו שומרת על האוטונומיות של המדיומים, מניחה להם לעמוד בפני עצמם, ולא דורשת ממדיום אחד לשרת או להיות כפוף למדיום אחר. את סדרת הרישומים החלה הלמן ליצור לאחר שביקרה בתערוכה הרטרוספקטיבית של האמנית האמריקאית אגנס מרטין, שנערכה בגלריה טייט מודרן שבלונדון, ב- 2015. עבודות הגריד של מרטין, המבוססות על קווים ומשבצות בצבעי פסטל בהירים ומרומזים, עוררו בה השראה והניעו את יצירתה.
הפיסול בחימר ובפורצלן הוא המדיום הדומיננטי ביצירתה של הלמן בשנים האחרונות, ופסליה משלימים את גוף עבודות הציור והרישום שיצרה בעבר. הפיסול משמש לה כ"הביטאט", בית גידול, סביבה המאפשרת חיים. הלמן בוחנת את היצירה בחומר, ו"מגדלת" אותה מתוכו. העבודה הראשונה שיצרה בסדרה "הביטאט" היתה סוג של פקעת, מעין ביצה מוארכת, חסרת מגן ופגיעה. סביב הביצה הזאת הלכה והתפתחה שכבת המגן העוטפת אותה.
מקור ההשראה לפסלים של הלמן נטוע בילדותה, בתהיות שהתעוררו בה כבר אז בשאלה מהי הסביבה שבה יכולים יצורים חיים לגדול, גם כאשר הם אינם מצויים בסביבתם הטבעית. תהליך היצירה שלה מתמקד בהתמסרות אל החומר, וביצירה של קודים אידיוסינקרטיים המבוססים על התבוננות בטבע, ובמקום שלה בתוכו. בעבודותיה היא בוחנת את האפשרות להקפיא את הרגע שבו היא מתאימה בין בית גידול ואובייקט, ויוצרת חיבור המתאפיין בהרמוניה. לתפיסתה, האובייקט הנובע מן המצע מציית לעקרונות של אסתטיקה והרמוניה פנימית, שאליהן היא חותרת בעקביות. אלמנטים המרכיבים את הפיסול הלבן הצחיח של הלמן מזמינים לגעת בפסלים. הקשקשים המעטרים את פסלי הפורצלן שלה מזכירים שכבת הגנה, אך משהו תמיד מבליח מתוכם ופורץ החוצה – פעם אצבעות, ופעם מגדלים המתרוממים לגובה. הדימויים נראים כלקוחים מעולם הצומח, ומדמים לעתים אצטרובלים או אלמוגים המתאפיינים באסתטיקה חושנית, ארוטית ממש.
בעת האחרונה נכנסו צלבים למרכז רישומיה של שרונה הלמן. האמנית רואה את ציור הצלבים כפעולה נשית על סמל שהוא דתי וגברי במובהק, ובציירה כך היא כמו מיילדת את הצלב מחדש ומוסיפה לו הביטאט . הלמן פועלת כמו מכשפה אשר תחת העלאתה על המוקד, היא יוצרת מקדש נשי עם הצלב המתנוסס במרכז המזבח. מנקודת מוצא אישית מאוד מנסה הלמן ליצור יש מאין. היא מתחילה בלא כלום, בנקודה שבה גם אם יש בה משהו הוא מצומצם מאוד, על גבול הלא קיים. באמצעים דלים היא מתחילה אז ליצור, ופותחת בקו, כשמבטה בוחן כל העת את תהליך התפתחותה של העבודה. התערוכה שואלת מהו הקו הזה, שמרכיב את היצירה כולה. היא מבקשת לברר כיצד אפשר להיות ניזון מכל כך מעט, ובעיקר תובעת לדעת מהו החומר האחד, שממנו מורכב הכול.
 
דניאלה טלמור, אוצרת ראשית לשעבר, מוזיאון חיפה לאמנות, ינואר 2020

בר יוחאי 5, תל אביב ב-ד 10:00-14:00 ה 11:00-18:00 ו-ש 10:00-14:00

פתיחה חגיגית בנוכחות האמנית והאוצרת.