תערוכות > דדה וניצן מינץ - אל הרס
דדה וניצן מינץ - אל הרס / גלריה זימאקטלפון - 972 3 6915060   הצילומים באדיבות גלריה זימאק 04/04/2019 עד ה-17/05/2019 אוצרת: הגר בריל את המקומות שנתנו את השראתם לתערוכה החדשה של דדה וניצן מינץ אף אחד כבר לא יכול לראות היום. במהלך השנה שקדמה לפתיחת התערוכה שוטטו זוג האמנים במבנים ישנים המיועדים להריסה ברחבי תל אביב. הם פילסו את דרכם אל תוך עיי חורבות אשר חלקן עמדו מסוגרות במשך עשרות שנים, וחלקן נעלו את שעריהן ממש לאחרונה: בית שלוש, בית הרב קוק, מלון ישמעאלוף ברחוב יבנה פינת מונטיפיורי, הבית ברחוב אנגל 9, רוטשילד 12 ואחרים. כולם מבנים הנמצאים בלב-לבן של השכונות המרכזיות והנחשקות ביותר בעיר, שכונות אשר עברו תהליכים של ג'נטריפיקציה והתייקרות מואצת כבר לפני שנים ואשר דחקו את תושביהן אט-אט לטובת מגדלי יוקרה ומלונות בוטיק. המקומות הללו היו שרידים אחרונים של העיר הישנה, מבנים אשר עמדו ריקים בשל סכסוך בין תושבים או מאבקי ירושה, והיוו מעין אנדרטאות ארכיטקטוניות. עם פתיחת התערוכה כיום, כל המבנים הללו נמצאים בתהליכים שונים של שיפוץ, שימור, הריסה או בניה מחדש. חלקם ננעלו ונאטמו לגמרי, חלקם מוקפים פיגומים וגדר, חלקם נהרסו עד לשלד ונבנו מחדש בדרכם להפוך לעוד 'פנינה אדריכלית' שתסייע, באלגנטיות, לנדידת התושבים למקומות אחרים. מתוך המבנים המוזנחים הללו ליקטו דדה וניצן מינץ פיסות חיים: דלתות, חלונות, מדפי מטבח, חיפויי עץ ופלסטיק, לוחות מתכת, טפטים וחלקי ארונות. לצד האיסוף הפיזי, התבצע גם מחקר היסטורי: החל מנבירה בתיקי בניינים בארכיון העיריה, דרך שיחות עם תושבי המקום ועד לסיפורים שנשלחו אליהם ברשתות החברתיות, אספו האמנים כל פיסת מידע אפשרית אודות המבנים בהם ביקרו. כמו במבצע חילוץ, כל אחד מן החפצים שבחרו להוציא מן הבניין נשא עמו סיפור, זיכרון ומשמעות היסטורית שהאמנים ראו צורך להציל ולשמר מתוך ההריסות. כל אחד מהם שימש כמצע לציורי חיות העץ של דדה ולמילות שיריה של מינץ, אשר בעצמם מהווים חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני של תל אביב. טכניקות העבודה השונות של זוג האמנים מתכתבות במכוון עם עולם הבניין: צבעים תעשייתיים, דבקים חזקים, תערובות גבס ומלט. לכל אחד מהפריטים האסופיים נבחרה מתודת עבודה ההולמת את אופיו הייחודי: כך, בעבודה אחת חיפוי של תעלות חשמל אשר ניזוק בשריפה זכה לשריפה נוספת בסטודיו, בעוד בעבודה אחרת תערובת סינתטית מאיצה תהליכים של עיוות, התנפחות ופירוק של משטח פח מעוקם ומכוסה חלודה. האמנים מבקשים לשמור על ההיסטוריה של כל אחד מהאובייקטים שהצילו מתוך הבניינים ההרוסים, ולשם כך החליטו לשמור על צבעם המקורי, וכמעט שלא לכסות על הקילופים, הטקסטורות, הקרעים או עבודות הגרפיטי הקודמות שנעשו על פניהם. אם וכאשר החליטו לצבוע, נבחרו צבעים המתכתבים עם צבעם המקורי של הדלתות, השערים והמדפים שנלקחו מהבניין. לעתים מופיעים בעבודות גם אלמנטים נוספים שנמצאו במקום, כמו חלקי טפטים ישנים, כפתורי מעלית ושקעי חשמל. הקשר הישיר בין האובייקט למיקומו המקורי נשמר גם באמצעות השימוש בצילומים: בעודם משוטטים ברחבי המבנים ההרוסים, תיעדו דדה וניצן מינץ את החללים העזובים, הקירות המתפוררים והחצרות המוזנחות הסובבות אותם. חלק מהצילומים האלו הודפסו והודבקו מחדש על גבי האובייקטים, אשר כעת נושאים עמם תזכורת חזותית של המרחב שפעם הכיל אותם. במקרים אחרים הפכו הצילומים לקווי מתאר של שבלונות. כך, סביבת המבנה המקורי מהדהדת את קיומה על גבי משטחי העץ והמתכת באמצעות דימוי של סלילי תיל המגדרים את המקום, של נוף פנורמי של אתר בניה סמוך, של עץ דקל בלתי גזום או דרדרים הגדלים פרא בחצר. ואכן, מוטיב הצמחייה עולה וחוזר בעבודות רבות בתערוכה: בין אם בצללית של צמח הקיקיון, בצלליות הדרדרים או בעץ הדקל שאיש לא טיפל בו במשך עשרות שנים. הצמחייה הסבוכה והפראית היא הסממן החיצוני הראשון לנטישתו ונעילתו של המבנה: איש כבר אינו טורח לטפח את הגינה הסובבת את הבית, והטבע מוצא את דרכו להתפרע, לצוץ ולצמוח מבין הסדקים, ולהשתלט על מעשה-ידיו של האדם. אופן הפעולה שבחרו האמנים הוא כזה המבקש לשמר את החומרים המקוריים שמצאו, מבלי לשנות את טבעם, את צורתם ואת מאפייניהם. בדרך זו מתבצעות גם בדיקות אל-הרס – אשר העניקו לתערוכה את שמה. בדיקות אל-הרס קיימות בתחום הבניין כמו גם בתעשייה, ברפואה ואפילו באמנות, והן מהוות מכלול של טכנולוגיות סקירה ובדיקה אשר אינן משנות מבחינה חומרית את מושא הבדיקה. כך למשל משתמשים בגלי קול על מנת לזהות שינויים בצפיפותם של חומרי בניין, או מחדירים נוזל שאינו נספג למשטחים שונים, על מנת לגלות ולסמן בהם סדקים. תהליך העבודה הייחודי של דדה וניצן, המשמר ומנכיח את קיומם של אותם בתים ישנים, פותח בפנינו שאלות ותהיות אודות אותה סביבה העירונית שהייתה – ואיננה. השימוש בחפצים שנמצאו בתוך המבנים הנטושים מעלה מחשבות לגבי המרחב העירוני ההיסטורי, לגבי השינויים המהירים והדרסטיים שעוברים על אותו מרחב ולגבי ההשלכות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות המתלוות אליהם. זהו ניסיון לשמר זיכרון של מקום שהיה פעם בית – הן במובן המילולי והן במובן המטאפורי, זיכרון של נוף ילדות וסביבת חיים שהייתה מוכרת ומזמינה. דדה וניצן עובדים ביום בכל רחבי העולם, אך נולדו וגדלו בתל אביב ומתגוררים בה גם כיום. כמי שרואים בעיר את ביתם, סדר הגודל וקצבן המסחרר של התמורות האדריכליות העוברות עליה פורמות אט-אט את תחושת השייכות והזהות המקומית שלהם, כמו של רבים מתושבי העיר. המוכרות הביתית מתערערת תדיר נוכח השינויים הללו - ולעתים אף מתחלפת בתחושה של הרחקה, של ניתוק ושל זרות אל מול שפעם היה בית. הדימויים המוכרים של דדה המעטרים את כל אותם חלקים פנימיים של בתים מבטאים גם הם את אותן תחושות של כליאה ובריחה: ציפור עץ שכנפיה שרופות בקצותיהן ואינה מסוגלת לעוף ממקומה, או זוג יעלים הנוגחים זה בזה בעודם נלחמים על טריטוריה ההולכת ומצטמצמת, אשר סוגרת עליהם מכל כיוון. בנוסף לחיות העץ, מופיעות בעבודות גם צלליות של צמח הקיקיון, הרעיל למאכל בני אדם, אשר עולה ופורץ במקומות שהעזובה הכתה בהם. זהו אותו הצמח שאלוהים מעניק ליונה הנביא השוהה מחוץ לנינוה על מנת שיצל עליו, אך גוזל אותו ממנו כהרף עין על מנת ללמדו לקח. מה שהיה, הוא לאו דווקא מה שיהיה. יחד עם הדימויים הללו מופיעים שירים של ניצן מינץ, העוסקים בתחושות דומות: מילות שיריה מתארות מצב תמידי של מאבק, של ניסיון לקחת חלק בתוך המקום והחברה שמשתנים תדיר, דוהרים קדימה ללא מעצור. הסביבה העירונית, כמו זאת האנושית, מתוארות בשירים כפועלות במעין מכונה משומנת, מרובת גלגלי שיניים ודלתות הנסגרות בפנינו. כולם כמו מצויים במרדף בלתי פוסק, במצב של רעב מתמשך שאינו בא על סיפוקו לעולם, במאמץ אינסופי לעמוד ביעדים לא ברורים ולהישאר חלק מאותה ארץ פלאות - שאיננה כזו כלל ועיקר. מיקום - גלריה זימאק זמנים - 04/04/2019 עד ה-17/05/2019 פתיחת התערוכה - 04/04/2019, שעה - 20:00 |
התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.
כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית
||