אנג?ליקה שר / שירת דבורה
תוצג עד:  24/12
גלריה זימאק לאמנות עכשווית ( ה' באייר 68, תל אביב)
אוצר: ירון הרמתי
 
אנג'ליקה שר מציגה סדרת עבודות המתארות את השינוי שחל בבתה-דבי ובחברותיה שהתגייסו לצה"ל, ואת  המפגש הטעון בין תרבויות, דתות  והיסטוריות. במקביל משקפת הסדרה את השינוי שחל באמנית ואת התמודדותה המחודשת עם תכנים שהעסיקו אותה כשהייתה בשלב החיים בו מצויה בתה כיום, עת שתיהן תוהות על מקומן ותפקידן כנשים וכבנות-אדם בתקופה זו.
 
הגיוס לצה"ל הוא אבן דרך משמעותית בהתפתחותם של הצעירים בישראל, כמו טקס מעבר מנעורים לבגרות. השירות בצבא מקושר באופן אסוציאטיבי לעוצמה, הרואיות, והקרבה למען הקולקטיב – מושגים המשתלבים היטב בערכי התרבות הקתולית-פרבוסלבית עליה גדלה האמנית, ילידת ליטא. יתר על כן, עבור עולים חדשים גיוסם של בן או בת לצה"ל מהווה חותמת הכשר עבור כל המשפחה, ואקט הקבלה האולטימטיבי לחיקה של החברה הישראלית.
 
האמנית מתקבלת לקולקטיב מחד, ונפרדת מבתה מאידך:  מארג יחסיהן, לו ניתן ביטוי בסדרות קודמות שיצרה שר, משתנה. מאבקי שליטה וכוח עוברים טרנספורמציה כשהם מחליפים זירה – לא עוד מתבגרת הבודקת את גבולות אמה, אלא חיילת שנושאים כמו: עצמאות, ציות, כוח, שליטה, היררכיה ושמירה על גבולות (פיזיים) ממלאים את עולמה והוויתה בצורה שונה לחלוטין מרגע גיוסה. התינוקת השבירה והעדינה עוברת טרנספורמציה על ידי המדים והדרגות. היא שלה וכבר לא שלה.  גאווה וחרדה נמהלות זו בזו.
 
הנפרדות בין האם לבתה מתחזקת עקב השינוי בנורמות החברתיות – בעוד שנשים צעירות בליטא שקועות במחשבות רומנטיות אודות זוגיות והקמת משפחה, בישראל מתגייסות בנות גילן והן חובקות צ'ימידן צבאי או כלי נשק במקום תינוק.
 
שורשי עולמה הויזואלי העשיר של אנג'ליקה שר נעוצים עמוק באמנות האירופאית אליה נחשפה בילדותה. תפקידה של האיקונוגרפיה הנוצרית הוא לספר סיפור, לחנך ולשלוט בצופה-המאמין. האיקונוגרפיה הנוצרית באמנות היא קנונית, סמלית ואלגורית. לכל סדר צבע, לכל פרט ולכל דמות יש משמעות, הגדרה ואופני שימוש מדויקים. כך גם בצבא – הדרגות, הסמלים, העיטורים שעל תגי היחידה, הטרמינולוגיה הצבאית וההיררכיה הברורה. באמצעות סצנות מוכרות מתולדות האמנות, ושמות הלקוחים מ"הברית החדשה", משחקת שר ובודקת את השינוי במושאי-צילומה וביחסים איתם, על רקע מושגים כמו: קורבן, מקרבן, השתייכות ונפרדות.
 
בכניסה לגלריה על הקיר המרכזי בדומה לבזיליקה נצבת אורנטה (Orante), אחת מבין חמש התנוחות הקנוניות של מריה הפראבוסלבית. בתנוחה זו מוצגת מריה בעת תפילה, ואילו כאן זו חיילת שידיה מורמות מעלה, ספק מגנה ספק עוצרת, ספק נכנעת באסוציאציה מבעיתה לצילום הילד היהודי בגטו. החיילת עונדת על צווארה דיסקית זיהוי צבאית, המזכירה איקונות שעונדים על צווארם המאמינים הנוצריים.  ידה של החיילת מעוטרת ב_קעקוע בדמות ורד - אחד מסמליו של ישו.
 
משני צדיה של "מריה בתנוחת האורנטה" ניצבים שני מלאכים: מיכאל (מפקד צבאי) וגבריאל (קול אלוהי). במקור מופיעים תמיד שניהם בדמות אותו אדם, לבוש בבגדים שונים. בתצלום מייצגת אותם נערה, בגיל גיוס. כגבריאל, היא לבושה בגדים גותיים, ראשה מגולח, החורים באזניה מורחבים, ולה מראה קשוח. אך כאשר היא לובשת את  דמותו של המלאך מיכאל, היא מוצגת כנערה רזה ושברירית, לבושה במדי צה"ל הגדולים ממידותיה, והמראה הקשוח נעלם. מתחתן דמויות שתי כבשים, שהן למעשה כלבים המחופשים לכבשים, ומסמלים את השה הקדוש, הקורבן. הקרבה עצמית למען הכלל היא המכנה המשותף בין הדת הנוצרית לבין צה"ל.
 
במהלך שנות ההסתגלות וההתאקלמות בארץ, עלתה המודעות לקונפליקט הערכי הקיים בחברה הישראלית לגבי אופיו של  השירות הצבאי, במדינה השולטת על אוכלוסייה אזרחית השואפת לעצמאות.  עם הזמן הופכת שר שותפה אקטיבית לחרדותיהן של נשים רבות בחברה הישראלית, הדואגות להשלכות השירות הצבאי  על גופם ונפשם של ילדינו, ותוהות מתי וכיצד יבוא השינוי.
 
את הסדרה חותם טריפטיך שצולם בירושלים - עיר של עימותים וסכסוכים, שמתקיים בה מאבק כוחני מתמיד. ירושלים מסמלת את זירת היחסים הקונפליקטואליים בין דתות, בין זרמים ופלגים בחברה הישראלית, ובין נשים וגברים במרחב בציבורי.
 
בתקופה זו מתחולל מאבק חברתי ((MeToo#  המונהג ע"י נשים שאינן מוכנות עוד להיות קורבנות. נשים שהשתחררו מהעמדה הפאסיבית, השותקת והקורבנית. נשענות על אחוות הנשים הן מובילות שינוי בתפיסות החברתיות ובהתנהגות המשתמעת מכך, ומסמנות ששינוי הוא אפשרי.  הטריפטיך  קרוי יום ראשון של הדקלים (dominica palmarum)  ע"ש החג מציין את כניסתו של ישו לירושלים כמה ימים לפני הפסיון. במרכזו מופיעה הגאולה -המשיח, שתואר כאדם חסר-אמצעים שיגיע רכוב על בהמה שאינה כלי מלחמה.  אותה גאולה (גם שם נשי בעברית) תהפוך את העולם לטוב ומתוקן, עולם  בו ישררו יחסי שלום, רעות ואחווה.
 
כמקובל בכנסיות רבות, ביציאה מהמקום מחולקות למבקרים תמונות שיעודדו אותן ויחזקו את אמונתן הדתית. ביציאה מהתערוכה ממתינות למבקרים גלויות ובהן צלמית חיילת מוקפת בעיטורי בננות, כאסוציאציה להיגד: "זה לא רקוב, זה דבש!"