עבודתם של האמנים דפנה שלום ומתי אלמליח, שזו תערוכתם המשותפת הראשונה, מצטלבות ביותר מצמת אחד. שניהם רכשו השכלה בתחום הצילום ושיתפו פעולה בעבר בפרויקטים קהילתיים. מעבר לכך, עבודותיהם של השניים נוגעות, כל אחת בדרכה, בסוגיות דומות שביסודן עיבוד מטעני הזהות הראשוניים שעמם הגיעו אל עולם האמנות – כצלמים המבקשים לערער על ולהרחיב את גבולות המדיום והעשייה האמנותית לצד עיסוק בזהותם האישית כבני מהגרים מארצות ערב וצפון אפריקה.
פרטים אלה כשלעצמם עשויים לספק בסיס לשיתוף פעולה אמנותי, אלא שהכוח המניע בתערוכה זו נובע דווקא מפרט ביוגרפי משותף אחר: אמה של שלום ואביו של אלמליח נולדו שניהם בעיר החוף סאפי שבמרוקו, ועל אף שהיגרו ממנה לישראל כשהיו כבר בגילאי בית ספר, לאף אחד מההורים לא נותרו זיכרונות מן העיר שבה נולדו ובילו את שנות ילדותם.
לאורך ההיסטוריה, הסעירו את הדמיון האנושי סיפורים רבים על ערים מיתיות שהיו ונמחו מעל פני האדמה. סאפי עודנה קיימת ועומדת על מקומה, אך בצירוף מקרים מטריד היא חומקת מזיכרונם של שני זרים מוחלטים שנולדו בה. אם הורי האמנים חולקים את אותו התסמין, מהי המחלה שמחוללת אותו? האם השאיפה להיטמע בבתיהם החדשים דחקה את זיכרונה של המולדת הערבית, או שמא ההתעלמות והבוז הממוסד לתרבותם ומוצאם היו חזקים עד שכפו עליהם אמנזיה אמתית? התערוכה אינה מספקת תשובות לשאלות אלה, אך מבקשת להתחקות אחר הזיכרונות המעטים שנותרו בסדרת מחוות אינטימיות של הנכחה ותיקון.
שם התערוכה, נופים חבושי עיניים, שמושאל מספרו של ארז ביטון העוסק בעיוורונו, משרטט את מתווה התערוכה, אשר נסובה סביב הקשר שבין האדם לנוף מולדתו והנתק הנפער בין השניים. הוא גם מתכתב עם עיסוקם המתמשך של האמנים במוטיבים של הסתרה ועיוורון – שלום באמצעות כתב הברייל כהיפוך היוצרות שבין הנראה לנסתר ואלמליח בפעולות של מחיקת ופיסול עיני המצולמים בעבודותיו.
שתי העבודות שמציג אלמליח בתערוכה זו מתמקדות בים של סאפי – הזיכרון המעורפל היחיד שנותר לאביו מן העיר שאותה עזב בגיל תשע. בעבודות אלה מבצעים האמן ואביו מעין טקסים ותרגילי שחזור פרוביזוריים, המבקשים לעורר מחדש את הזיכרון תוך תפירתו הכפויה בדיעבד אל הממשי. בעבודה המרכזית ללא כותרת (ים וסולם) האמן ואביו מציבים בחוף יפו מסגרת עץ ארעית שעליה נמתח בד שיפון הנושא את דימוי הים שצילם האמן בסאפי. אוניברסליים וזהים למראית עין, ימה של יפו ושל סאפי נמהלים זה בזה והנכחתו המאולצת של הזיכרון בנוף מתפקדת כאנדרטה של דלות, האוצרת בקרבה את עמל הגוף הנעדר והכמיהה לשנבצר ממנו.
לצדה, מציג אלמליח תצלום מקופל ובלוי של מי הים בסאפי. בדומה לתורה שבעל פה, המועברת בחברות נוודיות מאב לבן, נישא התצלום על גופו של אביו במשך חודש ימים ולאחר מכן על גופו שלו למשך חודש נוסף. פעולה זו הפכה למעשה של ברית חליפין, שבו זיכרון העיר שהודחק מקבל מעמד של קמע בעל כוחות סגוליים, אשר סופג ומספיג את קיומה בגוף ומאשש את החיבור הפיזי בין האב לבנו כמעשה של תיקון וקבלה הדדית.
הים שב ומופיע בעבודתה של שלום, ספר שמות, אשר מציבה במרכז הגלריה מהדורת ברייל של ספר שמות המקראי. תוכן הספר, שמגולל את סיפור ההגירה הארוך והמכונן במסורת היהודית נותר עלום למי שאינו מתמצא בקריאת ברייל, אך בדומה לפעולה שמבצע אלמליח באמצעות התצלום המקופל, מבקשת שלום לדלג על הממד הקוגניטיבי שבקריאה ולהטמיע אותו בגוף כחוויה חושית ופיזית, הנצרבת בגוף כארכיון חי ועשויה גם להידלות ממנו בהתאם.
כך למשל, בסדרת התצלומים מיובשים היא מטמינה לייבוש בין דפי הספר צמחי תבלין האופייניים לאזור סאפי וכאלה עמם נהג אביה לשוב מבית הכנסת ביום שבת. בשונה מיתר החושים, הריח מקושר ישירות אל האמיגדלה וההיפוקמפוס – אזורי מוח שאחראים גם על הזיכרון ויכולת ההתמצאות, ועל כן הוא נחשב למעורר זיכרון בלתי אמצעי ועצמתי במיוחד. בעבודה כתבי לילה (סאפי), הופך כתב הברייל לטופוגרפיה פנימית, שאליה נשזר בציור תוואי העיר סאפי. זוהי פעולה חזרתית, שכמו מבקשת למקם את העיר בגוף ואת הגוף בעיר.
בעבודתה הפיסולית כדי גניזה מטמינה שלום בכדי חרס תצלומים מטופלים שדלתה מהרשת בחיפוש אחר תיעוד חיי הילדות בסאפי שבהם סימנה דמויות שדומות לאמה. בדומה לכתב הברייל, שמצפין מפני העין הרואה את מילות הטקסט ואת קדושתן, הופכים התצלומים לארכיון חבוי?גלוי, שנשמר בכדי גניזה כדרכם של הקדושים שבכתבי הקודש. התערוכה,  אשר כורכת זה בזה את סיפורם המשפחתי של השניים, עומדת כהצהרה, אך יתרה מכך, גם כהבטחה לשמר את העבר המודחק ולגשר על הנתקים, השתיקות והשברים שנפערו בין הדורות.