דבי וסרמן ממשיכה בתערוכתה הנוכחית לעסוק בסוגיות הנוגעות לזהות נשית ולתפקידים נשיים. היא עושה זאת תוך התמקדות בזהויות ביניים ובהיבטים מגוונים של שאלת השייכות – נושאים המלווים אותה מאז ילדותה כעולה מברזיל לישראל, ולאחר מכן בבגרותה, כמהגרת בארצות הברית. העקירה וההגירה שחוותה עומדות בבסיס האמפתיה שהיא חשה כלפי עקורים ופליטים באשר הם, ובייחוד כלפי נשים וילדים בעתות משבר. וסרמן אינה פעילה פוליטית אלא יוצרת שעבודותיה האישיות והפמיניסטיות משלבות את נקודת מבטה כפעילה חברתית, כמחנכת, כאם וכאמנית.

התערוכה-  "wander, woman" מחולקת לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מתמקד בפן אחר של חוויית העקירה וההגירה ובאופן השפעתו על נשים. בחלק אחד מוצגת סדרת דיוקנאות הנושאת את הכותרת "Plurabelle" (בעקבות אנה ליוויה פלורבל, דמות מפיניגנ'ז וייק,  ,Finnegan’s Wake ספרו של ג'יימס ג'ויס). הדיוקנאות הם קולאז'ים של קרעי תצלומים הלקוחים ממגזינים, ובהם מוצגות נשים משלל קבוצות אתניות . אף אחת מהנשים אינה זוכה לזהות עצמאית, כיוון שהקרעים יוצרים יחד מעין מסכות שמסוות ומעוותות כל ביטוי של זהות תרבותית מוגדרת. הן כולן בנות חווה.

החלק השני בתערוכה נקרא- "בינטל", 'חבילה' ביידיש, ובמרכזו מוצגת שמיכת קווילט. הקווילט עדיין נתפס כמלאכת יד נשית, ואינו נחשב מעשה אמנות (אף כי מעמדו הולך ומשתנה). וסרמן מטליאה את השמיכה משאריות מוכתמות ומקומטות של בגדי ילדים ונשים עלומים, שגורלם אינו ידוע. שמיכת הקווילט בעבודתה היא רבת-פנים: פעם היא מעשה אומנות, פעם חפץ שנועד לתצוגה, ופעם עדות אילמת או אביזר במייצג. לצד מעמדה כמלאכת יד, השמיכה היא גם חפץ חיוני – מצע שבתוכו צררו מהגרים ונוודים מקדמת דנא את חפציהם לחבילה.

מספר עבודות על נייר, בכללן עבודות בצבעי מים וקולאז'ים, מרכיבות את חלקה השלישי של התערוכה. גם בעבודות אלה מוצגת הדמות נשית בהקשרים של אובדן בית ומקום מקלט. אלה נופי הרס שחזיתות חשופות של בניינים אשר חלקם עולים בלהבות נראים ברקע הציורים וקדמתם. בכמה מהם דמות אישה הצפה כפסולת במים עכורים, כמו הייתה נזק משני של מלחמות מיותרות ושל אסונות סביבתיים.

וסרמן ניחנה ברגישות "נוודית". היא משלבת מרכיבים של נוודות ונייחות באמצעות חומרים ממוחזרים וקלים לנשיאה, ודרכם עוסקת בסוגיות של עקירה והגירה ובמקומה של האישה במצבים אלה. וסרמן מתגוררת בניו יורק בשכונת ג'קסון הייטס שברובע קווינס - אחת משכונות המהגרים הרב-תרבותיות ביותר בעיר. יצירותיה נעות בין האישי לחברתי והיבטים רבים בהן מדגישים אחריות חברתית ומערבים את התושבים המקומיים במייצבים ובמייצגים תלויי מקום, שאותם היא מקיימת ברחובות השכונה ובמרחבים ציבוריים נוספים.

תורגם מאנגלית על פי טקסט מקורי של לילי ווידבי וסרמן ממשיכה בתערוכתה הנוכחית לעסוק בסוגיות הנוגעות לזהות נשית ולתפקידים נשיים. היא עושה זאת תוך התמקדות בזהויות ביניים ובהיבטים מגוונים של שאלת השייכות – נושאים המלווים אותה מאז ילדותה כעולה מברזיל לישראל, ולאחר מכן בבגרותה, כמהגרת בארצות הברית. העקירה וההגירה שחוותה עומדות בבסיס האמפתיה שהיא חשה כלפי עקורים ופליטים באשר הם, ובייחוד כלפי נשים וילדים בעתות משבר. וסרמן אינה פעילה פוליטית אלא יוצרת שעבודותיה האישיות והפמיניסטיות משלבות את נקודת מבטה כפעילה חברתית, כמחנכת, כאם וכאמנית.

תורגם מאנגלית על פי טקסט מקורי של לילי ווי