יהודה ארמוני – מבט מושהה
שקט גדול שורר בציורים של יהודה ארמוני. הם נוגעים בתואם, ביפעה, בטבע, במה שנמצא, אך ספק אם ישאר, מחוץ לסער הרגע. תמצית קסמם צפונה באופן בו ארמוני הופך אותם למרחבים עצמאיים, יוצר ישויות בעולם. המרחבים הללו משתרעים בין התנסות במפגש ראשוני עם נוף, למפגש עם הזיכרון ולבסוף לבניה של הנוף כשלו, ובמידה רבה גם של הצופים. הציורים מהדהדים זיכרון מקומות  - טל שחר, יער בן שמן, לטרון , עמק איילון ומוקומות נוספים – אך הופכים הם עצמם לאתרים אטונומיים.  
ארמוני חוזר שוב ושוב למקומות מסוימים אותם הוא מצייר, רובם קרובים לביתו באזור שפלת יהודה. הוא מתבונן מחדש באותם עצים ודרכים, בשיפולי הרים ופיתולי דרך, מיקווי מים  ומשטחי ירק . הוא תוהה על קנקנם, חוקר את הצורות שמרכיבות אותם, את הגוונים ובני הגוונים שהופכים אותם למה שהם.  הפעולה של כניסה לתוך מהות ,של ניסיון להבין (הרעיון של הבנת נוף מרכזי לציור של ארמוני) מעלה על הדעת את סיפורו הנפלא של בורחס פייר מנארד, מחבר הדון קיחוטה*. מנארד, סופר צרפתי פיקטיבי שבורחס ממציא, הלוקח על עצמו משימה לחבר את דון קיחוטה של סרוונטס. לא להעתיק, אלא להגיע להבנה שלמה כל כך שהוא יחבר את הספר עצמו . ארמוני אם נרצה , כותב נוף מחדש.
           במבט מושהה מוצגות עבודות שנעשו בחוץ, בטבע, וכאלו שהושלמו, לאחר התחלה בחוץ, בסטודיו.  עיקר עבודותו של ארמוני היא במסורת ה En plein air, ציור שמודע היטב לכך שהוא תופס- חובק רגע ונעשה בדרך כלל, לאורך ביקור אחד במקום מסוים. גם הרישומים נחלקים לכאלו המושלמים בשהות בחוץ ואחרים הנעשים בסטודיו לפי סקיציות ראשוניות שנעשות מהתבוננות בנוף פתוח.
            הרישומים עשויים בפחם. אפשר לחשוב עליהם כפיגומים, כסטרוקטורה הנחשפת לפני הצופים. תנועת הפחם והחיפוש ברורה, עיקבית. השימוש בפאלטת הצבעים שבין שחור ללבן מחדדת את  היכולת לעקוב אחר בניית הדימוי. ככל שנדמה שהמעקב אחרי קווי הנוף נאמן מתברר שהרישום מרחיק אותנו  מדימוי הטבע, מפרק אותו, ומתקרב לאבסטרקט. ההחלטה להציג רישום כעבודה הגדולה ( 120X 186 )בתערוכה מהותית : מבט מושהה מתמקדת בהיבט הסטורוקטוראלי בעבודה של ארמוני באופן בו הוא בוחר לבנות את הנוף. המתח בין המסה האופקית, הצמחיה המוכפלת בהשתקפות במים,  והקווים האנכיים  של המנופים,  הוא עומד במוקד העבודה " " , המפגש בין מה שנדמה כעל זמניות הנוף לסימני ההווה המתקרבים, המבשרים שינוי, מתחוור תוך כידי התבונות בעבודה.
הציורים של ארמוני, אלו שנעשים לחלוטין בחוץ ואלו שעשיתם נמשכת בסטודיו מצטיינים ברוח מתונה, איכות ההופכת נדירה יותר ויותר בעת שהקצנה הפכה לאופן ביטוי סטנדרטי (על גילויה השונים – מתרבות ה WOW ועד ל   extreme בספורט) .  הטכניקה הציורית היא עבורו כלי לבניית תמונה פואטית, עבודות שפתוחות לקריאת הצופים אך נשארות לעולם רגעים פרטיים, ספציפיים של האמן. דרך השהיית המבט,ארמוני טוען נוף טריוויאלי כביכול במשמעות ,מזכך באמצעות מהלך חזותי את המהותי מתוך היומיומי. ארמוני מצייר מאגרי מים, ויסטות נוף והרים כשהוא מודע לתקדימים הרבים לכך . הציור של ארמוני בעל הוויה כפולה: זו של תולדות האמנות, זיכרון עבודות קודמות, וזו של הרגע הפרטיקולרי בה הוא נפגש עם הנוף.