מיה וכטל - ''איך מסבירים טבע מת לארנבת חיה'' / גלריה גרוס

 
כשהיא מוקפת עצים, פרחים, ובעלי חיים קבועים או מזדמנים, מכונסת האמנית בסטודיו ומציירת את הטבע. אולם לא כפי שהוא ניגלה מן החלונות הגדולים, אלא כפי שהוא ניבט אליה מפסלוני פורצלן עתיקים, מבובות צמר, מדגמי עץ, מרישומים זואולוגיים או מתצלומים ישנים.

הטבע הדומם הנראה בציוריה הינו 'טבע דומם משכבר'. הציפורים הנראות בהם מעולם לא צייצו בין העצים המקיפים את הסטודיו, הסוסים המצוירים בהם מעולם לא דהרו במרחבים הפרוסים לפניו, והארנבות מעולם לא קיפצו בשדה המקיף אותו. כולם הוכנסו אליו כייצוגים דוממים ומוקטנים של עצמם.

בהיסטוריה של הציור האירופי, ובעיקר במאות ה 16-17, כונו ציורי הטבע הדומם בשם וניטאס (Vanitas- הבלים) . כינוי זה הזכיר לצופים שקיומו של הטבעי הוא זמני וכי החים הם הבל בר חלוף. מערכי הטבע הדומם בציורי הואניטס הכילו דימויים כמו נרות, פרחים או פירות בשלבים שונים של קמילה וריקבון שאורגנו על משטח אחיד והוגשו בנדיבות למבטו של הצופה.

בעוד שציירי הטבע הדומם המסורתי, הנגישו את האובייקטים המצוירים לעין הצופה, נדמה כי האובייקטים בציורים של וכטל אינם מתמסרים בקלות. הם חמקניים, אניגמאטיים ובלתי חדירים. קווי המתאר המודגשים סביב האובייקטים, נזילות הצבע המכוונות המטפטפות מהם, תפישת החלל השטוחה והעמוקה לסירוגין, והיעדר מרחב ציורי קוהרנטי ולכיד, שומרים על מרחק תמידי בין האובייקטים המצוירים לבין הצופה. גם בהכנסת טבע מלאכותי "מיד שניה" לציוריה, מסרבת וכטל להיכנע לתכתיבי הז'אנר שבתוכו היא פועלת. בחסותם המגוננת של ציוריה, היא מצילה את הטבע מזמניותו ומזכירה כי הקמילה שלה נדונו האובייקטים האורגאניים בציורי הוניטאס לא חלה על דימויים.

בשפה ציורית ייחודית זו, אותה מפתחת האמנית כבר כשני עשורים, חוזר ומודגש הפער הטראגי והבלתי ניתן למחיקה, בין האמנות למציאות, ומאותגרת התפישה שהן יכולות או אמורות להחליף או להסביר זו את זו.

ממכלול הדימויים המוצגים בציורים, דימוי הארנבת הוא המזוהה ביותר עם וכטל ומלווה אותה מזה 18 שנים. הארנבת התמימה לכאורה, המצליחה לשרוד למרות הסכנות הרבות שצופנים החיים, היא דיוקנה העצמי של הציירת.

כוח ההישרדות וההמשכיות של הארנבת מגולמים בדיוקנאות המשפחתיים של סביה וסבתה של האמנית, אשר עשויים גם הם באותה שפה ציורית המגוננת על עולם הציור מן המציאות.

הארנבת, מוזכרת גם בשם התערוכה המהווה פראפראזה, לשם המיצג המכונן של בויס מ-1965, בו התהלך עם ארנבת מתה בין יצירות אמנות בגלריה בדיסלדורף, בעודו מסביר לה את החידה בבסיס היצירה והחוויה האמנותית. "אמנות" אמר לה "לא ניתן לפענח באמצעות חשיבה רציונאלית אלא רק באמצעות דמיון, השראה, אינטואיציה ותשוקה".