שקטעון וקו התפר - שתי תערוכות מישראל ומויטנאם / מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח

הצילומים באדיבות מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח

בפעם הראשונה תוצג במוזיאון וילפריד תערוכה של אמן ויאטנמי עכשווי, במסגרת שהות אמן (רזידנסי) בשיתוף המכון לאמנות במכללת אורנים. בוי קונג קאהן (Bui Cong Khan ) הוא אמן רב תחומי, אשר זכה להכרה בינלאומית החל משנות ה-90. עבודותיו מתייחסות להיסטוריה הטעונה והמורכבת של ויאטנם, תוך שהוא עושה שימוש בטכניקות ומוטיבים מסורתיים, אשר לתוכן הוא שותל שאלות המתייחסות אל המציאות העכשווית.

בתערוכה עבודות של פיסול קרמי משולב עם וידאו, הנמצאות בהתהוות בימים אלה ממש, בהם האמן שוהה במכון לאמנות במכללת אורנים, ומיצב "תפילה ברוח".

"תפילה ברוח" הוא מבנה ארעי דמוי אוהל, העשוי פיסות בד מלבניות של מדי הסוואה צבאיים וגלימות אדומות של נזירים בודהיסטיים. הבדים המרכיבים את המיצב משתחררים מהזהות המנוגדת של נזיר וחייל, ותפורים יחד למבנה המכיל בתוכו הן את הד המאבקים האלימים והעקובים מדם שהחריבו את ויאטנם והן את הדרך הבודהיסטית המקדשת את ערך החיים.

במיצב זה הצופים לוקחים חלק פעיל במימוש הייעוד לשמו הוא נוצר: הם מתבקשים להטמין בכיסי האוהל פתקים, בהם ירשמו את תפילותיהם ומשאלותיהם, בדומה לכותל המערבי.

לאחר מכן ניתן להיכנס לתוך האוהל, ולחוות את האמונה והפחד אשר דרים בו בכפיפה אחת. האוהל מחבר יחד ייצוגים של מנגנוני כח ושלטון – הדת והצבא, ומעלה ספקות לגבי ההבטחה והיכולת שלהם לדאוג ולהגן על שלומו ובטחונו הפיזי והרוחני של האדם.

"שקטעון" 
 

התערוכה שקט טעון, הנפתחת במקביל לתערוכתו של האמן הויאטנמי Khan Bui Cong, מציגה אמניות ישראליות המתמודדות ביצירתן עם המתח המתמיד של הקיום בצל סכסוך מתמשך, עם התרבות המיליטריסטית בה אנו חיים, בין מלחמות העבר שמוסיפות לכאוב, לבין מלחמות העתיד המטילות את צילן המאיים. העבודות עוסקות בנימים העדינים של מלאכת שימור המעטפת החברתית בצל המתח והסכסוך, כפי שהיא נתפסת בחוויה הנשית.

נוכחותם של ארגוני נשים המתנגדים לשימוש באלימות ובכוח צבאי לפתרון סכסוכים בולטת מזה שנים במרחב הציבורי. ניתן לומר שהקול הנשי לוקח באופן קבוע את התפקיד החברתי, מתריס ומתריע על מצבה הנפשי של החברה, הנמצאת בכוננות מתמדת, כשהמתח והאלימות המודחקים מבעבעים כל הזמן מתחת לפני השטח. "החוסן הלאומי" שלנו, אשר התחנכנו כי יש להפגינו כלפי חוץ, הפך בהדרגה לעור עבה במיוחד המאפשר הישרדות בתנאי סכנה, אך גורם לקהות חושים, לאובדן רגישות ולאותו חספוס שמזוהה עם הישראליות.

האמנות הישראלית עסקה בעשורים האחרונים לא מעט בדימוי החייל, ערערה על האתוס הגברי ההרואי והמיליטריסטי והפנתה כלפיו שאלות טורדות.

התערוכה מחולקת לשני מקבצים – הראשון מאופיין באסתטיקה מוקפדת, המבודדת את הדימויים הצבאיים מאירועים מובחנים בזמן ומקום. הפרספקטיבה המרחיקה מייצרת תחושת על-זמניות ומאפשרת להתנתק מסבך הרגשות והמטענים הנפשיים בהם אנו לכודים ביחס למציאות הפוליטית. העבודות מאופקות, נוצרות את נשקן ומחשקות שפתיים. עולה מהן צעקה שקטה על האלימות אשר הפכה למצב תודעתי, קיומי ושגרתי.

מקבץ העבודות השני חודר למרחב רגשי כואב ואמביוולנטי – הרגע בו הילדים שלנו הופכים לחיילים. מתי מתרחש הרגע בו הם אוטמים את רגשותיהם ויכולים לכוון את הנשק אל כל אדם שהוכרז כ"אויב"? העבודות מכילות בתוכן את האבסורד ונעות בין עולם הדמיון ומשחק, לבין המציאות העגומה בה צו הגיוס מחלחל כבר מגיל צעיר למשחקי הילדות, וגורם להתבגרות מהירה מדי. אלו עבודות אוטוביוגרפיות, המתייחסות מנקודת מבט אישית אל ילדות ונעורים במדינה שבה עקידת יצחק היא מיתוס מכונן.