תערוכות > קופפרמן / סלמה / רישומים
קופפרמן / סלמה / רישומים / הגלריה לאמנות במכללה על שם דוד ילין הצילומים באדיבות הגלריה לאמנות במכללה על שם דוד ילין 02/10/2017 עד ה-06/12/2017 קופפרמן סלמה רישומים משה קופפרמן כותב שהלבן משמש לו מגש, לעיתים מוסווה, תחת התהוות צבעונית רב-שכבתית תלוית זמנים, זיכרונות וערכים. התמונה שנבנית על הבסיס הלבן נמחקת-מועלית-נמחקת-נבנית-נהרסת-נבנית-מופסקת-מאושרת. העבודה הסופית לדידו היא ה"מצב" ש"מופסק-מאושר" על ידי האמן.[1] מני סלמה עובד על מצע שהחיים מחקו-העלו-בנו-שרטו-הרסו-לכלכו-בנו. הוא מעלה בעדינות ובזהירות רקמת רישום ורידי וכמו הכרחי, ולאחריו גם הוא מפסיק-מאשר. התערוכה קופפרמן סלמה רישומים, מתבוננת ביחסם של האמנים אל שכבות ואל רישום. שניהם מגיבים אל השכבות כאל הדים ועדים, האחד מבקש לאיין, להרוס ולהוסיף והשני מגיב ברישומו במדידות רכה אל מה שהזמן יסף והותיר או מחק והסווה. המצע נדמה אצל שניהם כמו האדמה שטמונים, מעובדים ומעורבלים בתוכה שורשי החי עם המת בשכבות; והם כמו מבקשים לעצור את הזמן וללכוד אותו עם פעימה אחרונה. על האדמה אומר אבות ישורון שכל מה שהיה בחייו של אדם נקלט בה: "אתה נולדת וכל מה שעשית על-פני האדמה, מתינוקיותך, מילדותך, נספג באדמה, [...] הטפיפות העדינות נספגו כמו מוזיקה בתוך האדמה הזאת. זה נשכח בך ככל שאתה עולה בגיל ומתרחק מן הילדות ואתה ממשיך לעשות את המעשים שלך על האדמה, ההליכות שלך והמגעים שלך, להשמיע את הקולות שלך, וכל זה נספג כמו פרוטוקול, נספג ונרשם כמו אותיות ברייל. [...] ובעצם אתה אוהב את האדמה מפני שאתה חוזר אל עצמך בכל פעם".[2] הניירות והבדים של קופפרמן גם הם סופגים וקולטים כמו פרוטוקול את מה שנעשה ומה שקורה על האדמה: "הנני צייר עושה במלאכה, שאינו בוחר את נושאיו. אין לי נושאים. קיים זמן. מה שקורה בו ומה שקורה לנו בו – חייב להמצא בכל [...] הננו שבויי זמננו, אבל גם שותפים – תורמים שלו. כך זה בטוב וברע, לטוב או לרע. בד הציור בשבילי שדה הוא – שדה כל המצטבר, כל המתרחש, כל שהוא בעל משקל וערך, כפי שאני מסוגל לקלוט ולהעלות אותו".[3] קופפרמן מעלה את מה שהוא קולט מתוך ההתרחשות המציאותית בעלת המשקל והערך, נכון לזמן נתון שאנו שבוייו. ציוריו הם זירת עדות נראית, ראויה, ראיה. הוא מייצר נוכחויות שכבתיות של חוויה פועמת, שכל החיים מתפלשים, שוקעים ושקועים בה, עליה ואיתה. ביחס לזמן הוא מציין שככל יוצר יש באמתחתו מלאי של תיאורים, של זיכרונות ושל דימויים ועל אף שהתמונה מתהווה בהווה מסוים, אין היא מנותקת ממטען העבר "ומההפלגה לקראת העתיד".[4] הרישומים מתוך אלבומי המתוות המוצגים בתערוכה, הם כדפי יומן שבאמצעותם הוא מפשיט את הנוף מצורתו; והנייר משמש מרחב פעולה עבור הצורות המפולשות בו והפולשות אליו. בהמשך כפי שניתן לראות בעבודות הרישום משנת 1975 שמוצגות בתערוכה, מתעצמת "האקספרסיה הקופפרמנית"[5] והופכת לטקסטורה כהה שמשחירה את לובן הנייר. על הסגול האפרפר ששולט ברבות מעבודותיו ועל שלוש עבודות המוצגות בתערוכה הוא מספר כי זוהי תוצאת התהליך של בחינת הצבעים בעת עבודתו, שבמהלכה הם מו?סרים מהמצע ומוחזרים עכורים לפלטה. השימוש החוזר בהם והשבתם אל המשטחים יוצר מעין ערבול שממנו נובע הגוון. מדבריו ניכר כי עוד לפני העבודה על המצע וכבר בצבע כחומר נערמות להן השכבות. סלמה אורב לזמן ומגיב למצע הצבור בהיסטוריה ובמסעות חיים. בשיחה שאני עורכת עמו[6] הוא מדבר על השפעתם של האירועים החיצוניים על עבודתו ומציין שיחסו אליהם נובע מתוך מקום קיומי-בסיסי שלו שהוא מכנה "הגרעין של ההוויה שלי". הוא מפרט את הדברים שעולים ממנו ובהם המוות, הפחד מהמוות, הקיום וטלטלות החיים. גרעין ההוויה של סלמה שסופג את האירועים החיצוניים מגיב אל אדמת המשטח שצל העבר מצוי בתוכה: "המצע מכתיב, בטח... כמו שכלי הנגינה מכתיב, הוא מכתיב לא יעזור, הוא מכתיב ואז יש לך דיאלוג אתו והוא אומר את מה שהוא אומר, אתה מצטרף אליו [...] לכן צריך רגישות... להתייחס למצע... בכבוד הראוי שהוא... חלק מהסיפור, אתה מצטרף אליו, הוא לפניך. אמנם בחרת אותו... אבל הוא לפניך פה. אפילו אם הוא ריק, לבן, חיוור... אטום ו... אנמי, הוא שם. אז אפשר להפיח בו חיים ולשתף אותו. את לא חושבת?" הוא שואל ומשתף גם אותי. העבודות של סלמה שמוצגות בתערוכה נטוו על כריכות תלושות ומהוהות. סלמה מקשיב לתוואים שמצויים בהן ולדידו יש להן מאוויים משלהן. בעוד שסימני הזמן אחוזים בפנים, דחוסים, הוא בא אליהם, יושב אצלם, מתיישב בהם ומושך קווים מהם אל ההווה. הוא מתייחס אל האינות באותה רמה שבה הוא מתייחס אל הישות ועולה מדבריו ומרישומיו שיש לו חיבה גדולה אל האין שממנו יונק היש את עצמו. כשאני שואלת אותו אם הרישום מגלה לו משהו על עצמו משיב סלמה שכתרשים מוכיח שנפלט בבדיקת אק"ג, הרישום לא ניתן לזיוף: "הרישום... אי אפשר לשקר בו, שם יש רק את האמת ואתה לא יכול להתעלם [...]". עבודות הרישום של סלמה המוצגות בתערוכה מונחות על שכבות הזמן ומספרות את האמת על הפחד, על הכיליון המאיים, על המוות האורב בפתחם של חיים, ועל דמויות המצויות על סף אי הידיעה ומשחרות לפתחה. בבית האדמה, מוסיף ישורון, נמצאת גם התחנה האחרונה. חתימתו של קופפרמן על עבודותיו מהווה חלק מהרישום ובד בבד היא החותמת שמייצגת את נקודת הסיום, את הפעימה האחרונה. לעיתים הוא חוזר עליה מספר פעמים, חזרות שמסמנות אולי גם את מצבי הביניים, את ההתלבטות שלפני ההחלטה הסופית. סלמה קורא את קווי רישומו על המשטח הרווי להיות בו החותם הסופי. במשך השיחה בינינו סלמה ואני מדברים על המוות, על החידלון ואני אומרת שהרישומים שלו ממשיכים לחיות וימשיכו לקרות כל הזמן אם המשטח הוא חלק מהעניין. "אבל אני" מגיב סלמה, "כשאני עושה את זה אני מרגיש שאני עוצר אותם, שאני לוקח את החומרים האלה [...] זו הנקודה... זאת התחנה ה – אח...רונה שלהם מבחינתי". התחנה הסופית שלו שנוגעת, נרשמת ומתבייתת בתוך ועל השכבות האחרות, מסרבת שימשיכו להתהוות עוד תחנות אחריה. המצע הרווי היה שם קודם אבל סלמה רוצה שקוויו יהיו האחרונים. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, גורש קופפרמן יליד דרום מזרח פולין (1926) ממחוז הולדתו עם בני משפחתו, כמו מרבית היהודים שחיו באזור הגובל בטריטוריה הסובייטית. המשפחה נדדה בין מחנות עבודה וסבלה חרפת רעב ומחלות. הוריו לא שרדו את התקופה ומתו. בתום המלחמה הוא שב עם אחותו לפולין וגילה ששכבת העולם היהודי שהכיר נחרבה. הוא הצטרף לתנועה הציונית-סוציאליסטית "דרור" ועבר למחנה עקורים בגרמניה. בשנת 1948 הוא עלה לארץ ובשנת 1949 היה לאחד ממקימיו של קיבוץ לוחמי הגטאות. קופפרמן כובש, מייצר ומייצב שכבות של זיכרון שמעלימות מצבים קודמים. סלמה שנולד עם קום המדינה, גדל על שכבותיה ומוסיף עליה. הם נפגשו כשסלמה הציג בשנת 1994 תערוכת יחיד בגלריה של "בית לוחמי הגטאות". על המפגש ביניהם אומר סלמה שהוא היה דיאלוג נפשי: "קצר, עוצמתי, חד פעמי... ונקי [...] ולא היה בו מלל, לא היו שמה דיאלוגים אינטלקטואליים, הכול היה תחושתי [...] אני זוכר איך הוא התבונן בעבודה שלי ואני זוכר את עצמי מתבונן בו בסטודיו שלו". בתיאור הקצבי והרגיש של סלמה את המפגש בינו לבין קופפרמן אני מזהה פעימת שכבות של זמן, מבע והתבוננות. בחזרה על מחוות ופעולות מכלה קופפרמן את כוחותיו של המשטח בהדים של הזמן. בשיחה עם יונה פישר הוא מתייחס אל החזרה ואומר: "מדי פעם אני מבצע את 'אותם דברים' – דברים שעשיתי. [...] כשאני מדבר על חזרה, זו קביעה יחסית; יחסית ליצירות שפניהן (במודע) קדימה, ויחסית גם לאלה שכביכול ישנה חזרה אליהן. כן, יותר אליהן מאשר עליהן, ופחות אליהן מאשר חזרה שהיא 'בדיקה לאחור'".[7] החזרה היא תהליך בעבודתו של קופפרמן שמאפשרת את הפנייה לאחור על מנת להמשיך. בשיחה עם סלמה אני שואלת אותו לגבי העבודות והדמויות שהוא חוזר עליהן והוא מדייק אותי מיד ובדומה לקופפרמן מדגיש: "אני לא חוזר עליהן, אני חוזר אליהן". אני מבקשת לברר האם יש קשר בין החזרה אליהן לבין האוספים שמצויים אצלו בסטודיו והוא מהרהר בשאלה ומשיב שאולי הקשר בין אספנות לבין החזרתיות ביצירותיו מתקיים בעקבות היחס אל נתון המסה שמוכל בשתיהן. "מעניין איך חיברת את זה" הוא מסכם; ואני מביטה בעבודותיו ולא משיבה להערה, אך מהרהרת בכך שקיומה של כל אחת ואחת מהן הוא תלוי איסוף, אוסף ואספנות. ואולי בדומה לקופפרמן זוהי דרכו להביט לאחור, כדי להמשיך. הילית ישורון שואלת את אבות ישורון אם הוא לא חושש מחזרה על עצמו ותשובתו מסבירה מה יש בה בחזרה שהיא כל כך נכונה: "יכול להיות שאני חוטא הרבה מאוד בחזרה. למה כולכם התרגלתם, מתוך נוחיות פרטית שלכם, הכותבים והשואלים את מי שכותב שירים, שאלות שטות כאלה. ודאי שחוזרים. איך יכולים לא לחזור. אני אוהב את אשתי. שתי נשים יש לי? אדם יכול לכתוב על אותו נושא עשרים-אלף פעם. פעם אחת אתה אוהב? אתה אוהב תמיד. אם אתה כותב שיר על אשה, אז בזה גמרת את העובדה שראית פעם אשה יפה? את כועסת? תכעסי אלף פעם. שום דבר לא יעזור לא לך ולא לי. אני משעמם? אתם משעממים".[8] נאוה ט. ברזני, 2017 [1] משה קופפרמן, "אי אילו התייחסויות", בתוך: המדיום באמנויות המאה העשרים (1996). בעריכת רחל בילסקי-כהן וברוך בליך, מכון ון ליר בירושלים.
[2] אבות ישורון, "אני הולך אל הכל", בתוך: איך עשית את זה? (2016). הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
[3] דבריו של קופפרמן על עבודתו, בתוך קובץ מסמכיו בבית אוסף קופפרמן שבקיבוץ לוחמי הגטאות. באדיבותה של רוני בן דור.
[4] ראו הערה 3, אוקטובר 1968.
[5] ראו כל הדרך ועוד פסיעה, 2004. בעריכת יונה פישר, 219.
[6] השיחה נערכה ביולי 2017 בסטודיו של סלמה בירושלים.
[7] משה קופפרמן, כל הדרך ועוד פסיעה, 2004. מתוך שיחה עם יונה פישר, מרץ 1981.
[8] אבות ישורון, "אני הולך אל הכל", בתוך: איך עשית את זה? (2016). הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מיקום - הגלריה לאמנות במכללה על שם דוד ילין מעגל בית המדרש 7 ירושלים זמנים - 02/10/2017 עד ה-06/12/2017 פתיחת התערוכה - 02/11/2017, שעה - 19:30 |
התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.
כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית
||