קרדיט צלם - אבי חי

מרי דותן/ צדפים בים כחול
תערוכת היחיד החדשה של הציירת מרי דותן כוללת מספר ציורים גדולי ממדים, בשמן על בד, ולצדם עבודות נייר בממדים צנועים יותר. השפה האמנותית האקספרסיבית והמתפרצת, הפלטה העזה, תנועת היד הבוטחת והמעברים בין ציור פיגורטיבי לבין הפשטה הם מאפיינים של יצירתה. הנוף הוא מקור רב השראה ליצירתה, לאורך שנים. אהבתה לרישום בחיק הטבע, מתורגמת בסטודיו  לציורים סוערים ועזי מבע. מרביתם מצוירים בצבעי שמן טהורים.
ציורי השמן האחרונים מבטאים מגמה חדשה בגוף עבודותיה. הנוף מהווה, עדיין,  מקור השראה עיקרי אולם את מקום הנופים מאירי העיניים שנפרסו במלוא הדרם על הבד, מחליפות עבודות שההתרחשויות הדרמטיות המתחוללות בהן מתרחקות מתיאור של מקום קונקרטי. המציאות הציורית המתגלה בהן, מעלה על הדעת בריאה של עולם הממוקם בסף שבין הנודע ללא נודע. עולם מקביל שבתוכו נעים ומתערבבים דימויים צמחיים וצורות פרומות ואמורפיות, המרחפות וצפות בתוך חללים אניגמטיים ודרמטיים. 
העיסוק האמנותי בסוגיות פנים ציוריות: בקו, בצורה, בכתם וביחסים הקיימים ביניהם מובנה בתהליך העבודה. אולם ככל שרמת ההפשטה בעבודות הולכת וגדלה, מעשה הציור מתגלה כמקפל בחיקו איכויות מטאפיזיות המרמזות על תהליך יצירתי שאינו מסתפק רק במציאת שווי משקל בין יסודותיו של הציור, אלא ככזה הנובע מעולם שהקיום בו רוחני.    
במידה רבה ציוריה של דותן מגיבים למשנתו של הצייר ואסילי קנדינסקי, במיוחד בכל הנוגע לדומיננטיות של הצבע ביצירתה. קנדינסקי שהיה מבין הציירים הקולוריסטים החשובים בראשית המאה ה-20 ראה בצבע את הביטוי הישיר ביותר של הרוח.[1] בספרו על הרוחני באמנות בייחוד ציור, הוא כותב כך: "הצבע הוא אפוא אמצעי להשפיע על הנפש השפעה ישירה. הצבע הוא הקליד, העין – הפטיש, והנפש היא הפסנתר על מיתריו הרבים. האמן הוא היד, המביאה, על ידי קליד זה או אחר, בדרך תכליתית, את נפש האדם לכלל רעידה. לפיכך ברור, כי ההרמוניה של הצבעים מיוסדת בהכרח רק על עקרון המגע התכליתי עם הנפש האנושית. יסוד זה מן הדין שיצוין כעקרון ההכרחיות הפנימית."[2]
הטיפול של דותן בצבע והמפגשים שבין כתמי הצבע היוצרים את תחושת הסערה, את השקט שלפניה ואף את הדממה שאחריה, לעיתים באותו מרחב ציורי, מרפררים להקבלה אותה מתאר קנדינסקי הקיימת  בין הציור ליצירה המוזיקאלית. בשני המקרים ההתרשמות היא, בראש ובראשונה, חושית וההשפעה רגשית. שתיהן אינן כופות על הצופה מהלך פענוח מובנה ונהיר. הקבלה נוספת ניתן למצוא גם בסיפא דבריו של קנדינסקי המתייחסים לתהליך היצירה שמקורו ב"הכרחיות פנימית" שהיא בעלת מאפיינים מיסטיים כפי שיטען בהמשך ספרו.[3]  
דותן ממלאת את הצבעים ביצירותיה בהקשרים ובתכנים מגוונים. ניתן לזהות בהם, בין היתר, רמזים המתכתבים עם תולדות האמנות בכלל והישראלית בפרט, אך מקור נביעתם העיקרי הוא עולמה הפנימי. המבע הציורי בעבודות המטלטל בין הפיגורטיבי למופשט מהדהד את מה שמעבר למפורש  והיצירות  מזמינות את הצופה להשהות את מבטו בהן ולהפליג בדמיון, כאוות נפשו,  במחוזותיו הפנימיים.
רותי חינסקי אמיתי

---