אל תעזבי אותי

אני אוהב אותך. אני לא יכולה לנשום בלעדיך. אל תלך. אל תפסיקי לאהוב. אני לא יודע מי אני בלעדיך. תישארי. אני זקוק לך. אני זקוקה לך.
אנחנו לא אוהבים נזקקות ותלות. חוסר אונים וחולשה מאיימים עלינו. אנחנו מחפשים קשר ומתביישים בזה שלא יכולים לבד. אנחנו כועסים על עצמנו ועל האחר שזקוקים לו ככה.

במשך שנים הפסיכולוגיה תפסה את ההתפתחות הנאותה כמעבר מסימביוזה ותלות לעצמאות. מרגרט מהאלר (1967) כינתה את התהליך "ספרציה אינדיבידואציה". תגדל, תעמוד ישר בפני עצמך. אל תזדקקי לאיש. סימביוזה ונזקקות נתפסו כסמנים של חולשה ורגרסיה. האדם הבוגר עמד בפני עצמו. בוחר לבוא לקשר אבל לא נזקק לו. חייו לא היו תלויים בחיי האחר.

בעשורים האחרונים, בייחוד תחת הפסיכואנליזה ההתייחסותית, משהו מתחיל להשתנות. חלה תפנית בתפיסה של נזקקות וסימביוזה. חוקרים ומטפלים מאמינים כיום כי לצד ציר ההתפתחות שנע מתלות לעצמאות, ישנו ציר נוסף, חשוב לא פחות – שנע מעצמאות ליכולת להתמסר לקשר, להזדקק, לתלות הדדית (בנג'מין, 1990; פייזר, 2012). היכולת לעמוד בפני עצמי היא לא המדד היחיד לבגרות ולאושר. אני צריך להיות מסוגל גם לתת למישהו אחר להיכנס פנימה. עמוק. מתחת לעור. אני צריכה להזדקק, ולפחד, ולהתחבר ולהתבלבל וללכת לאיבוד.

אבל גם אם הפסיכולוגיה המודרנית אומרת שזה בסדר, תלות  היא הדבר הכי מפחיד בעולם והכי מסוכן והכי מאיים. אפשר למות מזה. או להשתגע. האמנות פה נעשתה מתוך תלות. ונזקקות. ולב קרוע.