טל גולני: כניסת קהל
הצופה הנכנס לחלל גלריה P8 פוגש אולם תיאטרון גדוש כסאות ישיבה, במה ריקה ומסך אדום בוהק. הסצנה מופיעה בציור תלוי-מקום שנעשה במיוחד לתערוכה, הניכר בפלטת צבעים נקייה ומתומצתת. המערך הציורי מדגיש קומפוזיציה מחושבת השוזרת בין הקווים ומשטחי הצבע ובין הייצוגי למופשט, כאשר הארכיטקטורה של המבנה התיאטרלי מתורגמת לחלל גיאומטרי ששכבות הצבע מתפקדות בו כמעין חומר בנייה שיוצק את החלל. הכניסה אל החלל מכילה עדיין שאריות מן העולם המציאותי – כסאות ישיבה, קורות עמודים, מפתנים ומעברים – שאריות המועברות אל חלל של בדיון.
אלא שהאולם – אתר להתרחשויות דרמטיות, לבידור ומופעים – נותר כאן עירום, נטוש ממופע, נטוש מצופים. באקט עדין של הסטה, הכיסאות הצהובים שבקדמת הציור מופנים דווקא כלפי הצופה, מה שמחולל דיסאוריינטציה שהופכת את הצופה לנצפה, לדמות המרכזית שבשבילה מועלה המופע, ושבלעדיה אין לו קיום. אקט נוסף של הסטה מתרחש בהיפוך הפרספקטיבה מן הבמה והלאה אל מה שמחוץ לה – אל מרחב ה"חוצבמה" הסמוי לרוב מן העין.[1]
עיסוקה של גולני בבמה נולד מסיפור קריסת "הבמה המשותפת" בתיאטרון שבקיבוץ עין חרוד, מבנה שכיום נותר ממנו מבנה בטון עזוב ומרשים; בשנות ה-40 הייתה הבמה הפתוחה של הקיבוץ מוקד איזורי תוסס של יצירה ותרבות. במוצאי שבת, 21 באפריל 1944,אמור היה להיערך עליה מופע של כנס המקהלות הארצי, אלא שכחצי שעה לפני תחילת המופע קרסה הבמה לפתע וזמרי המקהלות נפלו אל עומק חדרי ההלבשה ואל המרתף שתחתיה. תצלומי ההריסות והעיסוק בקריסת הבמה היו נקודת המוצא לתערוכתה של גולני.
הרגע שבו נפערה הבמה וקרסה תחתיה מעורר מחשבה על טשטוש הגבולות שבין כוחו המיתי של התיאטרון לבין כוחה של המציאות. זהו הרגע שבו ה"חוצבמה" נעשה לממשי וגלוי, שבו החוץ פולש פנימה, אל קדמת הבמה. על אף שהוא נסתר מהעין, הרי שכהמשך ישיר למרחב הבימתי יש לו חשיבות מכרעת בהבניית החלל הדרמטי, בהיותו מתווך בין הדרמה הכתובה לתיאטרון המוצג בפועל. בהנכחתו, גולני רומזת לפריעה פוטנציאלית של הסדר שעליו מושתתת האשליה התיאטרונית.
כידוע, כדי שנוכל "להיכנס" אל הנרטיב המועלה על במת התיאטרון, נדרשת מידה של "השהיית הספק" (suspension of disbelief), השהייה הפועלת במובלע מרגע שהצופה מתיישב באולם ושהמסך עולה. ב"כניסת קהל" מזמינה גולני את הצופה לפלוש אל הציור – ואל הבמה – בגופו. ואולם, על אף היפוך היוצרות בין חזית לרקע, בין צופה ונצפה, הדרישה להשהיית הספק עומדת בעינה, כפי שמוכר מן המסורת של חדרי הפנורמה המצוירים שהצופה נכנס אליהם בגופו. אלא שבניגוד לאשלייה התיאטרונית, עם הכניסה אל קרביו של הציור – אל ה"חוצבמה" המקיף את מבטו של צופה – מתפוגגת גם ההשהייה הזו, כשהמיקוד בצופה מוליך מן הראייה המיידית והקונקרטית אל מעשה ההתבוננות עצמו.
אורית בולגרו
 

---