תערוכתו של הצלם נינו הרמן
אוצרת: תמר אייזן גולדשטיין

הצילומים של נינו הרמן בתערוכה  " קיבוץ גלויות " (?Notes from Tel Aviv?) ניראים כמו סצינות קולנוע מבויימות היטב בידי במאי היורד לפרטים הכי קטנים של התסריט. למעשה הם מתעדים, ללא כל התערבות של הצלם, פסיפס אנושי מרתק של צעירים יפים, היפסטרים תל אביביים אופנתיים, בליינים לצד עובדים זרים, סוחרים, פליטים מבקשי מקלט, נרקומנים ואנשים משולי החברה וכל אלו ברחובות הקטנים, המאובקים והמוזנחים של דרום העיר תל אביב. אלו רגעים קטנים אינטימיים בין אדם לאדם, אדם לסביבה ואדם לעצמו. 

הרבה אהבה וחום אנושי קורנים מהם, ונדמה כי אלו חוצים גבולות אתנים, גיאוגרפיים ומעמדות חברתיים. דרך העדשה של הרמן נוצרת האשליה כי כל בני האדם שווים. "אני מאמין כי צילום הוא כמו החיים – אתה יוצר את מציאות חייך במובנם העמוק". צילומיו מיישרים מבט למציאות כמות שהיא והם נטולי התנשאות, פטרוניות ושיפוטיות. סיפורי החיים הניבטים מהדימויים מעלים אצל המתבונן רגשות הזדהות, חיוך, שמחה ולעיתים חמלה אנושית. 

במידה רבה התערוכה היא גם סיפורה של העיר תל אביב כמטרופולין רב גוני הנתון בשינוי מתמיד ונמצא בתהליך עיור מואץ, הדוחק את השוליים החברתיים לפריפריה. דרום תל אביב, דרך עדשת מצלמתו של הרמן, הוא מרקם היחסים בין האנשים החיים והעובדים בה. לצד האסתטיקה הצבעונית, התוססת והאקלקטית של המקום, נחשפים הפערים החברתיים, המצוקה והעוני של שכבות אוכלוסיה, הנחשבות לשקופות. אותן אלו שהממסד והחברה מעדיפים שלא לראות. המרווחים והרקע בין הדמויות המצולמות משקפים את אותה מציאות מנוכרת וקשה. המפליא הוא שלנוכח מערכות היחסים הבינאישיות ואותה חדוות חיים המתפרצת מהן, ניבטת העיר כמות שהיא, בלתי מהוקצעת, מחוספסת ומלוכלכת, כתפאורה נפלאה בסט של סרט. 
  
תמר אייזן גולדשטיין
יוני 2017
 

JCC קרקוב.