עתר גבע

אי שקט

Atar Geva

Uneasy state

אוצרת: סאלי הפטל נוה

גלריה גבעון, 25.5.2017 – 1.7.2017

למראית עין, שני נתיבי יצירתו של עתר גבע נדמים כשונים בתכלית: בעוד שהציור שלו, כציור מופשט, ספונטני-למראה וחסר חוקיות מובנית, חושף משטחים אמורפיים נטולי-נרטיב או דימוי, נעדרי קונספט לכאורה – פסליו מפגינים אסטרטגיה מובנית ומושתתים של חשיבה מוקדמת, כעבודות הממחישות בפשטות אך באפקטיביות אידאה מגובשת הנעוצה במציאות קונקרטית. אלא שבפועל, אם בדו-ממד ואם בתלת-ממד, גוף העבודה של גבע נושא קו מחשבה זהה ומבוסס על תפיסה נוקבת וחתרנית המתמודדת עם ייצוגים טעונים שהאמן בוחן דרכם, במבט מפוכח, את מרחב הקיום הסובב אותו, הן ברמה האישית והן ברמת הקולקטיב.

ב"אי שקט", תערוכתו החדשה בגלריה גבעון, יציג גבע גוף עבודה בציור מן השנתיים האחרונות, עבודות בפורמטים משתנים על בד ועל נייר בצבע תעשייתי, אקריליק, זפת, ובחלקם גם יין וקפה, ולצד אלה מיצב מונומנטלי העונה על שם התערוכה. המיצב "אי שקט" הוא מערכת פיסולית הכוללת מספר "שיפודי שווארמה" של גיליונות עיתונים מפויחים, חלקם שלמים וחלקם מבותרים, אובייקטים הנחים דוממים אחד לצד השני על רצפת הגלריה כאילו היו עדות אילמת לאירוע אלים, בין מקרי ובין מכוון, תוצאה של פעולת מחאה או צנזורה, אסון טבע או רשלנות אנושית.

המיצב מגלם בתוכו ערכים של יופי ואסתטיקה שהובאו אל תוך זירה אלימה, ובמובן זה הם מנכיחים את צד הלירי והפואטי המצוי בהרס ובחורבן. המיצב מעלה על הדעת את עבודתם של אמנים העוסקים בפרקים אפלים מתולדות ההיסטוריה האנושות, בדומה לאנסלם קיפר הגרמני ואחרים. ההגדרה המילונית של המושג "אי-שקט" – "היעדר שלווה, חוסר רגיעה: אי-שקט שורר בגבול הצפון" (מילון ספיר המקוון) – משלימה בפשטות אך בדיוק את מראות ההרס השולטים במיצב ומצביעה על מצב אנושי מעורער, על מציאות א-נורמלית של קיום בד בבד עם הכמיהה לשקט, לשלווה ולנורמטיביות – כמיהה המתעוררת נוכח מציאות כאוטית ומסויטת.

גם אם במבט ראשון אינם חושפים את מהותם, הרי שציוריו של גבע – בשל אופים המופשט – חולקים את אותה החוויה האינטנסיבית הניכר במערך הפיסולי. גבע ממשיך בציורים את אסטרטגיית העבודה המאפיינת אותו זה מספר שנים, שבבסיסה תפיסה אורגנית של הציור. זהו ציור מופשט ועמוס בעל טקסטורה בשרנית, המושגת באמצעות עודפות חומרית ושיטת עבודה של "שפיכה" ו"התזה". בנראות שלו הוא מזכיר יותר עבודה בתבליט מאשר ציור סטנדרטי. התבוננות במשטחי הצבע העודפים כרוכה בחוויה חושית אינטנסיבית מענגת אך מתישה כאחד, והיא מגלה מערך דימויים אמורפיים המתגבשים לאטם למרחבים טריטוריאליים פרגמנטריים, למיפויים גאולוגיים ומרחבים מנטליים פתייניים ומטרידים כאחד. 

נקודת המוצא של גבע היא לעולם עמדה עקרונית של קריאת תגר על השורשי, הערכי והאידאולוגי, דרך פוליטיזציה של יצירת האמנות. עוד מראשית דרכו כסטודנט במדרשה, ולאחר מכן בתוכנית לימודי ההמשך בבצלאל, ניכס לעצמו מערך דימויים נפיץ השאול מהמציאות המקומית – סלילת כביש בשטח בנוי, יציקת נגטיב של בור שנפער כתוצאה מהטלת פצצה, או שיפודי גיליונות עיתונים מפויחים של התערוכה הנוכחית. דרך מערך הדימויים הזה, עתר גבע היה ונותר אמן העסוק בלדברר את מרחב הקיום שלנו תוך הערות נוקבות על המציאות יומיומית.