דב אור נר / קיבוץ בוכנוואלד
כותרת התערוכה קיבוץ בוכנוואלד מעלה לתודעה את סיפורו המיוחד והנשכח של קיבוץ בוכנוולד, שהוקם על אדמת גרמניה ב-1945 והמשיך את דרכו בארץ, אך למרות זאת, בראשית שנות החמישים נמחק שמו מהמפה הגאוגרפית של ישראל וסיפורו נותר כזיכרון עמום, הידוע למתי מעט. סיפור שנדחק לשוליה של ההיסטוריה הישראלית. [1]
לאחרונה התוודע האמן דב אור נר, ניצול שואה בעצמו שאיבד את הוריו באושוויץ, לסיפורו של הקיבוץ הנעלם. כאמן שיצירתו מגיבה לסוגיה הסבוכה של זיכרון השואה, חבר  אור נר לאמנים לילך ניישטט וגיל יפמן לפרוייקט משותף הנושא את השם "קיבוץ בוכנוואלד".  התערוכה הנוכחית מהווה הקדמה חלקית ומקוצרת להמשך התהליך שיתרחש בארץ ובגרמניה.
כדי להבין את  יצירתו של אור נר יש להכיר את בד רנרוא –  דמות פיקטיבית שיצר האמן. שמו מורכב מהיפוך אותיות שמו של אור נר. חזותו החיצונית מתאפיינת בשפם שחור קטן ושיער מהודק ומסורק בפסוקת – סימני היכר שדי במבט חטוף בהם כדי להצביע על הדמיון בין בד רנרוא להיטלר.
על פי קורות חייו, שפורסמו על ידי האמן, בד רנרוא הוא בן קיבוץ יליד 1970, בוגר בצלאל, שבהמשך דרכו היה דמות מפתח ובעלת השפעה בממסד האמנותי המקומי. בריאתו של בד רנרוא בראשית שנות האלפיים כישות בעלת זיקה למציאות חייו של האמן, "כידיד שניתן לחיות אתו בדו-קיום", מאפשרת לאור נר לטפל בדמותו של היטלר ולגעת בטראומת השואה הפרטית שלו.
ההיפוך והשניות הן תכונות יסוד בדמותו של בד רנרוא, המוטמעות גם בסצנות האבסורדיות והמקבריות הנחשפות בעבודות ומקשות על פענוחן, חומקות מיצירת ה?קשר נרטיבי רציף ומובנה. האוצרת וחוקרת האמנות טלי תמיר מציינת שמטפורת ההיפוך ביצירתו של אור נר לאו דווקא נוגעת בשאלת החטא והעונש כפי שנהוג לזהותה בעולם הנוצרי המערבי, אלא מבטאת את הקיום האנושי כנגוע באבסורד ואת החיים כמהות סוריאליסטית שהגיונה משובש וערכיה הפוכים.[2]
בסדרת העבודות המרכזית בתערוכה הנוכחית משמשים בערבוביה מקורות שונים מאתר המחנה כבסיס ליצירת מצבי ההיפוך. באחת העבודות מס?כת דוב מאיימת מכסה את פני הדמות שהתהדרה בשמלה מפוארת ותאטרלית. המסכה רומזת לשם האמן, ההופך מקרבן לתוקף ומגבר לאישה, וגם לדובים שאכלסו את גן החיות בבוכנוולד, שהאסירים הושלכו אליו כטרף. הסצנה הולכת ומסתבכת עוד כאשר בצדי הדמות המחופשת עומדים הקרבנות – האחד מזכיר את היטלר/בד רנרוא והאחר אדם שחור.[3]
תחבולת ההיפוך, המציבה את מבטו של המתבונן בעולמם של הקרבנות בזווית טורדת מנוחה, מופיעה גם ביצירה שבה בד רנרוא/היטלר מתואר כפליט השט בסירה בלב ים. גלי הים, המתבררים כהצפה של נעליים בלויות אנונימיות, שבים וחוזרים בשאר העבודות כדגם עיטורי הממלא באובססיביות את פני השטח. בהקשר של בוכנוואלד,  פרשנות  חלקית  לדימוי הנעליים מותחת קו ישיר בינו לבין המיצב של האמןJozef Szajna , המוצג בגלריה לאמנות שהוקמה באחד מחללי המקום שאור נר מתייחס אליו. ואולם בה-בעת  ניתן להניח כי  מהלך זה של הפיכת הדימוי לאורנמנט דקורטיבי מקפל בתוכו גם עמדה ביקורתית הנוגעת לשימוש המרובה שנעשה במוטיבים מהשואה, שבמקור היו מוחשיים ומחרידים, אך ברבות השנים הפכו לחיקויים עקרים שהתרחקו ממקורם האותנטי ורו?קנו ממשמעותם המקורית, כגון ער?מת נעליים בלויות, גל עצמות ואפילו דמותה של אנה פרנק.[4]
במאמרו הנבואי קדימות הסימולקרה, ז'אן בודריאר מתאר את התהליכים המובילים לאובדנה של היכולת האנושית להבחין בין ה'אמ?תי' ובין מה שאנחנו תופסים כאמ?תי. הדימוי, שבראשיתו ייצג את המקור, מתרחק ממנו בהדרגה עד שהוא מאבד את הקשר אליו. במצב זה, שבודריאר מכנה "סימולקרה", נעלם הפער בין המקור לבדוי, ולמעשה, חל היפוך והבדיה הופכת לאמת.[5]
אור נר אינו מסתפק בתיאור מטפורי של רעיון הסימולקרה אלא מממש את הרעיון בטכניקת העבודה שפיתח. היצירה המוגמרת היא הדפס של  תצלום זירוקס מטופל שהוטבע על גבי המצע, בעוד הרישום המקורי, שקדם לתצלום והיה המקור "האמ?תי", הושמד על ידו. בכך האמן מבטא את חששו מהסכנה האורבת בציות לקודים מקובעים ומותנים, שככל שמרבים לשכפלם הם הופכים לקליפות חסרות תוכן. באומץ לב הוא חותר תחת מנגנוני זיכרון אלו, נוגע בגבולות "הטעם הטוב" ואף חוצה אותם. במהלך העבודה זורמים אל תוך העבודות ה?קשרים מרובים ומסועפים מעולמות תוכן מגוונים, מקצתם נסתרים וידועים רק לאמן. הם נארגים בעבודות לכדי רשת סבוכה, חשופה וכאוטית של סינפסות מתפתלות, המפגישות בין הזוועה לאמנות ולתרבות – חלום בלהות שעלול לשוב ולהתממש במציאות העכשווית, שאור נר מבקש להזהיר מפניו ובעיקר מהעיוורון כלפיו.
 
רותי חינסקי אמיתי
 
 

---

פתיחה שבת 22.4.17 שעה 11:00