גלרית עומר תירוש גאה להציג את התערוכה ירח צף של האמניות הרב תחומיות, מיכאלה לזר והדר מיץ. בתערוכה זו, מיץ ולזר בוראות מציאות נזילה. כזו השוכנת במקום הפיסי, נוגעת לא נוגעת בו. מציאות הפועלת בין אור לאפלולית, בין טבע לנשיות, בין תשוקה לבין מוות. הן פועלות במדיה אמנותית מגוונת ומזמינות את הצופה לחוויה משחקית- חקרנית תוך שהן יוצרות מרחב לימינלי המשבש את התפיסה הגופנית של מקום וזמן.
 
עבודותיה של לזר עוסקות בסוגיות מגדריות, כגון זהות מינית ונשיות. היא רושמת בעדינות קווים דקים על דף לבן, ההופכים סצינות בוטות ומיניות למציאות שברירית הנוגעת בכאב עמוק. רישומיה נובעים כמעין המתגבר ומהווים שפה עדינה/ חצופה, ההופכת את פעולת הצפייה למציצנות, הנעה בין פיתוי לסלידה. לזר משתמשת ב"בזוי" כפי שהוגדר על ידי ג'וליה קריסטבה תוך שהיא קוראת תיגר על התפיסה הרווחת של אמהות ונשיות. עבודתה חלב, 2017, מציגה תצלום גדול של אישה הנמצאת במצב רפלקטיבי של שפיכת חלב על עצמה, תוך שהיא מודעת אל מבטי הצופים. החלב המזין הופך לאלמנט מיני ספק דוחה, ספק מפתה, המחבל בשלוות הנפש של המתבונן.
 
מיץ בוחרת דימויים מן הטבע אליו היא מתייחסת כאל ה'אחר', תוך שהיא מפעילה סדרה של מניפולציות, מעין "פחלוץ דיגיטלי" המעניק למוצגים חיי נצח. כך למשל בעבודת הוידאו זמן מסתובב, 2017 מוקרנת גולגולת ענקית הנמצאת במצב של סיבוב תמידי. הפעולה הדיגיטלית מפיחה רוח חיים בחומר שזה מכבר מת, תוך לכידת העל זמניות שלו, כמעין מומנטו מורי (זכור שאתה חייב למות, בלטינית), המזכירה לנו שהמוות הוא חלק מהחיים. מיץ מאתגרת את הטבע המוכר לנו; הטבע המקורי עובר שכבות רבות של עיבוד, שינוי ופרשנות. כך נוצרים מחדש תחת ידיה של מיץ דימויים של מציאות מדומה אותם היא מסדרת, עורכת ומציגה תוך שהיא יוצרת כעיין חדר פלאות או מוזיאון טבע אינסופי, הפותח פתח לפרשנותו הסובייקטיבית של הצופה את המציאות החדשה.
 
העבודות בתערוכה מתפקדות כמעין קפסולות של זמן הצפות ועולות כחזיונות תת מודעים. החיבור בין הדומם, המת והמדומה- לממשי, החי והשופע עודפות ומיניות, יוצר מרחב סוריאליסטי בו יכול הצופה לעצור לרגעים ספורים ולנסות לגעת במציאות הנדיפה.

כיכר קדומים 8, יפו העתיקה