שפה לדבר / גלריות אנגל

במשך שני עשורים עבודות הפיסול, הציור והוידאו של יואב בן דב נוגעות בקו התפר שבין המקומיות הישראלית והיהודית כמו גם ביחסי הגומלין שבין הטבע לתרבות.

התערוכה החדשה של בן דב היא מבחינתו סגירת מעגל של שני עשורים בחיפושו אחר מקום וביצירת שפה דרך החומר. בתערוכה מציע בן דב פירושים בשפת החומר להוויה העברית ומתריס כנגד הישראליות העכשווית, בה התרבות הפכה לחוסר תרבות,  דרך זו הפכה לדרך השלטת על הכביש (תאונות הדרכים) , ברחוב (אלימות וסכינאות) ובשלטון (שחיתות פיזית ומוסרית).

שפה היא הבסיס לכל תרבות אנושית, כמו גם היסוד לכל יצירה אמנותית. השפה בה מדבר בן דב היא השפה העברית, אשר קשורה למסורת ולשורשים היהודיים (ולא לדת היהודית). עבור בן דב, תרבותנו נעוצה עמוק בספרי הספרים, בדברי הנביאים ובחזון המלכים, והיא כמעין הוראות הפעלה  תרבותיות לדרך חיים לכאן ועכשיו. התרבות העברית היא התשתית לכל תרבות באשר היא, לעקרונות המוסר ולדרך הארץ.

אם בתערוכות הקודמות שלו כמו רעה (2007), בית (2005), צבר (2003), זית (2003), חיטה (1999) ורימון (1999) בן דב התמקד בסמלים, המקיימים את הקשר העמוק לתרבות העברית. בתערוכה זו מתווה בן דב דרך להבנת אותה תרבות עברית ובניסיון לממשה. התערוכה נוגעת ברבדים עמוקים של התרבות והאמנות בהקשרם השלטוני והחברתי. העבודות המוצגות נעות סביב טווח שנים גדול של עשייה, אך לא מדובר בתערוכה מסכמת, אלא בתערוכה המדגישה את העובדה, שתהליך היצירה של בן דב נמשך במשך שנים, ואף עבודה לא גמורה עד שלא הוצבה.

תערוכה שעוסקת בשפה, צריכה להיקרא בזהירות ובתשומת לב מירבית: כותרות העבודות לוקטו בקפידה אובססיבית, כפלי משמעויות ורבדים נסתרים נמצאים בכל פסיק, בדומה לשפתו החומרית של יואב. באופן דומה- גם טקסט התערוכה שכתבה האוצרת מורן שוב מדברת בשפת התרבות העברית, שהיא גם שפתו של בן דב.

העבודות הפותחות את התערוכה, ביניהן- כסף קטן , אפס דולר, אדם פשוט, דיוקן עצמי כחמורו, אבן פינה במבוי סתום, וכף בדיקה לכור היתוך הן נקיות ומתומצתות, ומעלות את הסוגיות והתהיות של בן דב לגבי עתידה של התרבות ומקומה של האמנות. עבודות אלו מביעות זעם ועצב עמוק על תרבות רעה בחברה חולה, שהכסף והממון שולטים בה. עצם הצבת היצירות כשכותרות נלוות אליהן, מביעה את קול זעקתו. הכותרת בסמוך לכל עבודה מפיחה בה חיים ומשמעות- בן דב מוציא את ה"חפץ" מהקשרו העיצובי, ומעמיד אותה בהיבט התרבותי הרחב.

חלקה השני של התערוכה, בחלל הפנימי של הגלריה, מספק את התשובות לשאלות ולקול הזעקה שהביע בראשון. כל העבודות בחלל זה מדברות בשפה אחת: "כי האדם עץ השדה". חלל זה מדגיש את התרבות העברית, שאותה מפתח יואב במשך שני עשורים ואת משמעותה למעשה האמנות; החל מהעבודה עץ, שבמרכזה האות יוד, השם המפורש ממנה מורכבות כל המילים העבריות, ואשר מבטאת את הקשר הטהור לשורשיו של אדם. העץ מסמל את קיומנו התרבותי- האדם כעץ אשר שורשיו מזינים ומבארים לו את דרכו ולצמיחה ולגדילה וללא שורשיו כל ישותו נעלמה; דרך שדה, עבודה הממחישה את שדה החיטה בכל שלביה, כסמל לקיומו הבסיסי של האדם, בלעדיה הקיום הבסיסי מתרסק. לצערנו ים השיבולים הפך בתרבותנו לים המגדלים; תבנית נוף (כרם זיתים), יצירה שמתבוננת  על קיומנו החומרי, על השמנא האמיתית- לא הכסף הקל, אשר הפך מושא לעיניים רבות כל כך בתרבותנו העכשווית, אלא המאמץ האדיר המושקע לאורך זמן שייתן את פריו ועושר אמיתי של קיום לאורך שנים; ופרח –חפץ, עבודה שהיא שדה פרחים בצורתו הבסיסית ביותר. החומר הגזור, האין חומר, מייצג את קיומנו הרוחני- שדה הפרחים  שכל אדם משלים בדמיונו ליצירת  שדה ירוק המנוקד בעלי כותרת אדומים , אויר נקי, ציוץ ציפורים , מרחבי נוף אין סופיים של קיום בכבוד ובהרמוניה מושלמת עם הטבע .