שני גברים גדולים נפגשים.
 
שניהם אדריכלים. האחד עודנו עוסק בפרקטיקה. השני סורר ועבר כבר לפני 13 שנה ממנה, האפורה, המאכזבת
והמתדרדרת, לצילום ותיעוד עצמאי וחלוצי של זו הישנה והנטושה. שניהם גרושים בשנית. הורים לילדים. שניהם
נאבקים. מנסים לשרוד בעולם עכשווי נטול רחמים שאיבד את הצפון. שניהם מנסים לפלס דרך, משעול, שביל
ולהגיע לכל רסיס זמן נטול ענייני דיומא על מנת ליצור. לשניהם היצירה היא החמצן למוח וללב, חמצן לו הם
זקוקים כדי באמת לחיות ולא להתהלך כמתים חיים. שניהם אנשי יצירה, יצרים ויצירתיות. במובהק ובבוהק.
אדריכלות היא אם האמנויות. אדריכלות היא אם האמנויות. אדריכלות היא אם האמנויות.
 
האחד משוטט ומצלם בזמנו הפנוי והמועט חלקי נוף, גזרות פרברים, ישובים, פיסות ישראל שקטה נטולת
ישראליאנה, נטולת פרסומות, נטולת צעקות, וכמעט נטולת מבנים חדשים. בהמשך הוא בוחר לו מצילומיו כבסיס
לציורים ריאליסטיים אישיים, מוגדרים, ייחודיים וממוקדים. תוצריו היא אמנות המוצגת בתערוכות בארץ.
 
השני משוטט ומצלם בזמנו הפנוי והמועט מבנים ישנים, ותיקים שהינם באיזור דמדומים, גוססים לאיטם,
בהתפוררות עקבית. הם נטושים, נטולי אדם, נטולי רעש, נטולי עכשוויות חדשה. בהמשך הוא בוחר לו מצילומיו
ומפרסם את חלקם ברשת, באתרים, בלוגים ורשתות חברתיות. תוצריו הם צילומים אמנותיים תיעודיים שמקצתם
מוצגים בתערוכות ומוצגים בעיקר ברשת, ותוך כך יוצרים כבר יותר מתריסר שנים גלי הדהוד רבים, פתיחת
ראשים, השפעה ישירה ועקיפה.
 
שניהם יוצרים ממרכז הבטן הגדולה, מהקרביים, מהצורך העז, מהאובססיה הטובה, מהתשוקה האדירה, הרחבה
והאינטנסיבית. אין להם כל ברירה. אם לא יצרו הם יגססו בעודם נושמים.
זוהי תשוקה לנושאי היצירה, לארכיטקטורה, למבנים, למבנים בנוף, לנוף ללא מבנים. תשוקה שאין לה גבולות.
תשוקה מדממת שאין לה סוף. תשוקה שחייבת להיות מנוקזת. והזמן אינו מספיק.
 
זו תשוקה לשקט. כמיהה לשקט. בריחה לשקט. שקט חיצוני פיזי סביבתי ושקט פנימי פשוט ומורכב.
הבריחה מהרעש באוזניים ובעיניים. הבריחה מרעש הישראליות העכשווית הגסה, הדורסת, האלימה, ההמונית,
הצעקנית, הוולגרית, המתעמרת, המכוערת, הבריונית, חסרת הרגישות, המפונקת, המתרכזת בעצמה, הכובשת,
האטומה, הלא סבלנית ולא סובלנית, השטחית, העילגת, השבלונית, הבורגנית, הזולה, היקרה, המשעממת והחד
גונית.
 
שניהם מציבים מראה לחברה הישראלית. הנה. הנה הפיסות. חלקן האחרונות שנשארות. הנה מבטים נטולי רעש
ונטולי נוסטלגיה כלשהי. הנה ההזנחה והיופי שלה. הנה גזרות של התבוננות. כולנו אשמים. אתם רוצים חדש,
נוצץ, מפואר, מגלומני, סטנדרטי, מיוחד, מהמם, בורגני, חדיש, מנקר עיניים, ראוותני, בולט, שוויץ רועש. אנחנו לא.
אנחנו בורחים מהרעש. אנחנו בורחים אל השקט. אנחנו מציירים אותו במצלמות ובמכחולים.

בית ירין שחף, רחוב בית הלל 10, תל אביב