לאו ריי - לפעמים / גלריה חזי כהן

הערות על העבודות בשחור- לבן של לאו ריי

ד"ר קציעה עלון

התערוכה "לפעמים" מציגה בפנינו עולם ויזואלי אחר מן השגור בציוריו של לאו ריי,  וורת סדק לחלל פחות גלוי ביצירתו. זה הוא חלל הפורש אופק חזותי המנוגד לעולמות הצבע הדשן המאפיינים את יצירתו של ריי[1], וחושפת בה פן אחר- בין רישום לציור, בין שחור ללבן.[2]

הבחירה הפעם היא להציג יצירות שיש בהן מינימליזם מעודן, עבודות העשויות ב"מונוכרומטיות" הנעה על מנעד קיצוני: שחור מול לבן. כך מתבלטת גם הטקסטורה של הרקע, ההופך למשטח בעל נפח ממנו בוקעים ומזדקרים קוים וכתמים, נקודות ופסים, השתפכויות ונזילות צבע. המיחבר הקומפוזציוני בעבודות משדר מזיגה מיוחדת במינה: איכות פואטית של רעד וגמגום, יחד עם "ביטחון פנימי" המוענק ליצירות בשל ההתנהלות הצורנית באזור של "האמנות לשם אמנות", של היצירה המשוחררת מרפרזנטטיביות של העולם החומרי, של הממשות. הקוים המשורטטים כמו מבקשים לגעת בטרנסנדנטי, ודבר מה קוסמי בוקע מן הרישומים המעודנים. מעמדן הייחודי של היצירות, בין ציור לרישום, העדר הרפרנס הגשמי, והרגיסטר הלירי המפעם בהן, יוצרים עבודות מגורענות, ראשוניות, המעמידות אופוזיציה כנגד הראווה. צמצום העולם הציורי למרכיביו ההכרחיים בלבד, וההישענות על טקסטורה מחוספסת, תבליטית, היוצרת פני שטח ירחיים, יחד עם רסיסי צבע הנמוגים אל האין ונזילות כאוטיות, מטעימות את היסוד הקיומי הטמון ביצירת האמנות, ה"הכרחי מתוך עצמו". המודוס הצורני המרוכז מצליח להביע מנעד רגשי מרשים, ממתיקות אין סופית עד להפרעה מבוישת, מכאב אקסיסטנציאלי לשמחה פשוטה, רגילה, יומיומית, מעננה של צער לתחושות של עוצמה, מכובד גדוש לריחוף נוצתי, רך. 

גם ציור הנדמה "מרוקן ומנוגב מכל ריגוש" מתגלה כבעל איכות זן- בודהיסטית, מדיטטיבית, הפוער מרחב של הפוגה בתוך החיים. אלו הם משטחים ציוריים המצליחים לבצע את הבלתי אפשרי: לינוק את לשד החיים מתוך האין. לעיתים מצויות בציורים אותיות מרחפות, סימנים גרפיים או מערך של סימנים מודפסים, מנותקים מכל הקשר בו היו "במקורם", מרחפים בחלל זר, מנותקים מחללית האם. עורם כמו הופשט מהם והם מצויים עתה בשלב בו פנימיותם הצורנית חשופה, גלויה לעין כל, במטאפורה למהלך הויזואלי הכללי, הרחב,אשר כמו "מקלף" מן הציור כל פיסת שומן ובשר, מותיר אותנו עם עוצמתו של המבנה, עם כוחו של השלד הגרום. אפילו משיחות המכחול נדמות לעיתים למחווה של משיחה, לסימון של התכוונות,  יותר מאשר למגע חזק, המותר חותם בלתי נמחה. ריי עצמו מלמד קליגרפיה מזה עשרות שנים, ומגע  היד המיומנת ניכר בכל ציור.

ב- 1913 ביקש האמן הרוסי קזימיר מאלביץ לכונן עולם ציורי חדש, "עולם ללא אובייקטים", ללא חברה, ללא פוליטיקה. בסדרת ציורים שהממו את עולם האמנות אז והמשיכו להדהד במשך עשרות שנים, ביקש מלביץ לכונן את נקודת האפס, וצייר ריבוע שחור על רקע לבן, או "לבן על לבן", יצירות שהפכו אבני יסוד בקאנון האומנותי של המאה העשרים.  כך כוננה הריבונות האומנותית מתוך עצמה, וכמו נוסד ערוץ "הקשר הישיר" בין אמנות הציור ל"דרגים האלוהיים".  דומה כי משהו מן הדנ"א המאלביצי, מן הטרנספורמציה הצבעית, הכתמית, הקוית, למהות נפשית, טבוע ורקוע גם כאן, ביצירות הללו. אולם אם אצל מאלביץ אנו מוצאים אבסטרקציה גיאומטרית מובהקת, הרי שאצל ריי זוהי אבסטרקציה ריגשית הרבה יותר, הקרובה לעולמות התוכן של פרנץ קליין וסם פרנסיס.

ביולי  2007, בתערוכה מקיפה לאמן סיי טוומבליי שנערכה בצרפת, נישקה אמנית צרפתיה עבודה של טוומבלי והכתימה אותה בשפתון, תוך שהיא גורמת לה נזק בלתי הפיך. כך גם כתב מאיר אגסי על חויותיו בתערוכה של טוומבליי שנערכה בלונדון: "השומר לא מרפה ממני. אני משחק איתו בחתול ועכבר. אני מריח את התמונות, בוחן מקרוב מאוד את הטופוגרפיה ואת פני השטח שלהן. ---השומר ניגש אלי ומעיר לי בנימוס".[3]  המודוס האסתטי של טוומבליי מצוי בדיוק באתר שאנו דנים בו, בליבה הרוחשת בין הרישום לציור, בקויות המתנחשלת פנימה והחוצה, הבוראת עולם מופלא בזעיר אנפין. "נא לא לגעת" הוא הציווי השגרתי המקבל את פנינו במוזיאונים, ומזהיר מפני המגע בידינו הגסות בציורים השמורים. הציור התלת מימדי, השטוף ברצון לאשליית העין, חשוף מניה וביה לסכנת הנגיעה ביד. אולם יצירות מעודנות, רחפניות, מופשטות, כמו מזמינות מגע מסוג אחר, את המגע האינטימי, בשפתיים, שמבקשות לבצע את התשוקה להתאחדות עם הטרנסנדנטי. זו אינה התשוקה לגעת, קרי התשוקה לדעת, לנכס. זהו וקטור הפוך לגמרי: זו היא התשוקה לא להיות, להיבלע בתוך התמונה. הויתור על היצוג הוא גם ויתור על היצוג העצמי, ויתור על יצוג הממשות הפרטית, כניעה והיכנעות לצורניות  מסדר אחר.

שדה של פרחים שתפרחתם בשמיים וגבעוליהם ארוכים ודקים, קו העולה בהחלטיות מעלה, משתפל לפתע, נקטע ויוצר בסופו הצטברות מעוגלת, דמויית פנס, התנגשות ויזואלית בין נזילות שדומה כי אינן  אינטנציונליות לכתמיות מתוכננת, פורמט אליפטי התחום בתוך ריבוע הבד הנוקשה, קוים שחורים, רחבים ועבים, מסולסלים, לצד צורות מלבניות. תחביר צורני מלא נפרש לנגד עינינו, כמו עטוף ערפל. זהו נוף פנימי, נוף דמוי חלום, המוליך אותנו בעדינות אל המקומות בהם אנחנו כלים והולכים, נספגים אט אט בתוך הציור.