יואב אפרתי ביקש שאכתוב על הנפש. כך יתווסף אובייקט, עצם, לתערוכה שהוא אוצר ומשתתף בה בגלריה שלוש. משימה מאתגרת, לכתוב על נושא כל כך ערטילאי. אוכל לבחון את הדברים, כמו כולנו, רק מתוך גבולות תודעתי האישית: יואב ואני היינו פעם חברים קרובים, שני אמנים שהיו יושבים ב"סדנאות האמנים" של תל אביב בסטודיו שהיה לי שם. שותים קפה ומדברים, בעיקר על עצמנו או על אמנים אחרים. מצפים ומקווים, כל אחד עבור עצמו בעצם, לאירועים שיתרחשו בעתיד. הנפש תוססת, כמו צינור שאליו זורמים הזיכרונות ושבו מבשילות הציפיות והתקוות.
 

משתתפים בתערוכה שחר יהלום, אסף רהט ומיכל רובנס, מלבד יואב. שמותיהם אינם מוכרים לי; כבר שנים שאינני קשור למערכת החיבורים הזו, לסבך הצינורות שממנו מתגבש עולם האמנות. לכן, נדדתי בחיפושיי ברשת אחר פרטי מידע על אודות אמנותם: שחר יהלום התמקמה בארכיון של הריסות תרבותיות ובתוכו היא מחפשת משמעות; אסף רהט מביט בעין חודרנית בקרביהם של יצורים חיים; מיכל רובנס נמשכת אל מה שניצב מוזר ומטריד מאחורי הדימויים השגורים של המציאות; ויואב אפרתי, הוא מחפש סולמות שיוליכו לאינסוף. שוטטתי ברשת, כאמור, וניסיתי להתקרב מעט יותר אל האמנים המציגים. הנפש משוטטת, משערת את טיבם ומהותם של עצמים נבדלים, מחברת באמצעות המחשבה בין ישויות שונות.
 

ואתם, הצופים שהגיעו לגלריה כדי להתבונן בעבודות, אתם שניצבים כעת אל מול הדף וקוראים: האם משהו מבין המוצגים מדבר אליכם? או אולי משהו במילים הכתובות כאן? ואולי בחיבור בין סך כל הפריטים? אפילו אם לשנייה אחת – הלוואי ששובל חדש של מחשבות יוליך אתכם קדימה והלאה מכאן, שיתרחש הנס הנדיר שאותו אנחנו מחפשים תדיר, שיתחולל הרגע בו נמריא מתוך גבולות גופנו – ולו רק בדמיון. שם, בדמיון, יכולה להימצא שלווה ברוכה בהיעשותנו קצת יותר מלומדים ומפותחים ברגשותינו, שמחים דווקא בזכות השקעתם ועושר דמיונם של אנשים נוספים. הנפש, הרי, כמהה להתחבר ובאופן שכזה להתעלות ולהתגבר על עצמה, להיות מועצמת, עשירה.
 

"לתערוכה יכולים לבוא גם בלבוש שאינו מחייב, ואפשר להביא חברים, בני זוג, ילדים ובעלי חיים," נכתב בהזמנה שנשלחה במייל שבועיים לפני הפתיחה. "אפשר להרגיש בנוח לבוא בלבוש מחייב," נכתב גם. כלומר: אנא בואו, צופים יקרים, העיקר שתבואו! אתם מוזמנים להצטרף אלינו, לזרום אתנו יחד בצנרת. אבל, אנחנו יודעים שלא כולכם יבוא וגם אם כן תבואו – אז מה? הזמן יחלוף והתערוכה הנוכחית תפנה את מקומה לתערוכה אחרת שבה יככבו זיכרונות וציפיות של אחרים. הנפש מתפקעת ומתפרקת על קירותיה שלה; מעבר להם יימצא הבלתי נודע שכבר אינו נוגע בנו ושאינו ניתן לשליטה.  
 

על סמך התרגיל הקטן שערכתי כאן, אנסה לנסח תיאור תמציתי: הנפש שייכת לאדם כלשהו ותמיד היא נחווית מנקודת מבטו האישית; היא תוססת, משוטטת, קושרת בין עולמות, נבנית ומתפתחת ומתגברת על עצמה, עד שתתפקע ותתפרק על קירות הזמן והמרחב התוחמים אותה. ובניסיון נוסף: הנפש היא תנועה בדמיון, כזו שמתכוונת לחרוג אל מעבר למה שכבר נתון וקיים עבורה.

 

דניאל זק

פברואר 2017