תערוכות > מאצ'ו פיצ'ו

שיתוף התערוכה:

מאצ'ו פיצ'ו / גלריה P8


טלפון - 050-5543485
01/12/2016 עד ה-24/12/2016

מתי אלמליח | מאצ'ו פיצ'ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
בתערוכה יוצגו צילומים מהארכיון הפרטי של האמן מתי אלמליח שהופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי חיתוך, קיפול, שכפול, חירור ורקמה עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ'ו פיצ'ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ'ו פיצ'ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

 
 
P8 Contemporart Art Gallery | 1 HaPatish st. Tel-Aviv, ISRAEL | gallery.p8@gmail.com | +?972.50.5543485  | www.p8gallery.netמתי אלמליח | מאצ?ו פיצ?ו
אוצרת: רות אופנהיים
 
 
 
מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז? שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, היו אלו דימויים זרים שמצא, ואליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי.
 
בתערוכתו מאצ?ו פיצ?ו, עובר אלמליח לעבד את ארכיונו הפרטי. הוא חוזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז? שעשה בעבר, ובניגוד להן,  הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת-מימד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה מידית שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון. אך באיזה זיכרון?
 
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי-ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, מנסה אלמליח לדבר עם דמותו של החייל שהיה. לדבר עם הגברים שסבבו אותו. לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
 
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה. אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה. ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר  העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, בו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה. יוצר גריד על גריד. קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.
 
המעבר שעושה אלמליח הלוך ושוב בין צילום לפיסול נראה כיותר ממעבר בין מימדים ומגלם נגיעה ממשית בעברו שלו. העיבוד והאובדן של הדימוי המקורי מייצרים מרחבים של הזרה, של איחוי כפוי בין גוף לגוף, ונוף לנוף.
 
מאצ?ו פיצ?ו היא ארכיטיפ של אסקפיזם כיתתי, מחלקתי, פלוגתי. פנטזיה אליה מתנקזים כל רצונות הגוף לברוח בזמן. היא העיר הסודית, רחשי הלב, המועקות. פריזמה דרכה נראה העולם כמגבר אור כוכבים. מאצ?ו פיצ?ו הוא המסע אותו עושה, מקפל, רוקם, ומחורר אלמליח בשביל לפגוש עצמו בשביל הבריחה.

 
 
 

&am


מיקום - גלריה P8

זמנים - 01/12/2016 עד ה-24/12/2016

פתיחת התערוכה - 01/12/2016, שעה - 20:00

קישור - http://http://matiel.com/



התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.








כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית


||