לילי פישר / 18 פרידות מאבא חי
תחיית חלל החדר מציפה מארג של זיכרונות וסוככת על ההתבוננות בתערוכתה החדשה של לילי פישר, 18 פרידות מאבא חי. וכבר לימדנו הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק ש"די בתחיית חלל החדר כדי להחיות, להחזיר, לעורר מחדש את הזיכרונות החמקמקים ביותר, התפלים ביותר, וכן המהותיים ביותר". בין ארבע קירות החדר הולכת ונבנית זירת הפעולה המרכזית של העלילות הנפרסות על פני הציורים רחבי הממדים. חדרו של האב בדיור המוגן הוא נקודת המוצא לסיפור שנרקם על הבד שאחריתו בהכלאה עם זיכרונותיה של לילי מחדר נעוריה בבואנוס איירס, טרם הגירתה לישראל.
עבודות אלה הן שיאו של מסע פרידה מתמשך של הבת מאביה. במסעה היא נעה בין זמנים ומרחבים פיזיים ונפשיים, נוגעת ולעיתים גם נכווית מהזיכרונות, ומוהלת אותם באסוציאציות ובפנטזיות פרטיות לכדי עלילות המפגישות ולעיתים מערבות מציאות ודמיון. במרבית העבודות מופיע האב פעמיים. כאיש צעיר וחסון - גיבורה הראשי של הדרמה המתחוללת על הבד - וכזקן הצופה בעלילה שמבקשת הבת להנכיח מולו. פה ושם, שכבת הצבע הלבן, המכסה את פניו כמסכה, מעלה על הדעת רוח רפאים. 
הפרידה של בת מאביה, הן כאובדן מכאיב של אחדות וקרבה, והן כתנאי הכרחי להתקדמות ולהתפתחות הייתה לאבן יסוד מיתולוגית. כזו היא המיתולוגיה האסקימואית אודות, הנערה סדנה, אשר בשלב מסוים בתהליך הפרידה המתמשך מאביה הוא משליך אותה  מהסירה שבלב ים למים  הקפואים והודף, פעם אחר פעם, את ניסיונותיה הנואשים להיצמד לדופן הסירה ולשוב אליו. בכל פעם הוא כורת חלק מאצבעותיה. מהחלקים הכרותים נוצרים, יונקי ים חדשים. בסופו של דבר האב , מגיע למצולות הים, ליד סדנה שהופכת למושלת יונקי הים ושליטת המתים. למרות מעמדה החדש והרם הכאב בגדמי האצבעות שב ומציק לה והנכות ממשיכה להגבילה. המתחים לא מתבטלים, הקונפליקטים לא נפתרים, הכול הוא גם וגם.
נקודה זו של "הגם וגם" מאפיינת את עבודותיה של לילי. הגודש הצורני והחיבורים האסוציאטיביים, שנוצרים בין הדימויים השונים, מערבים עולמות, זמנים ואיקונוגרפיה פרטית במרחב ציורי אחד, באופן שאינו מאפשר לצופה לקרוא את העבודות כטקסטים רציפים ולינאריים. הסצנות הציוריות מהדהדות את הזיכרונות, המחשבות והרגשות שצפו באופן ספונטני ולא צפוי בתהליך העבודה המתמשך. אהבה, חמלה, ביקורת, וכחנות, צייתנות, מרידה, כעס, געגוע, רתיעה, השלמה ואי השלמה, מפעפעים מהעבודות בערבוביה ויוצרים את  המתח והדרמטיות המאפיינים את כל הסדרה.
בדומה למיתוס האסקימואי שבו ההיפרדות מתחוורת כמצב של קונפליקט מתמשך ותמידי, כך גם עבודותיה של לילי, שבהן היא חוזרת ונפרדת מאביה, כל פעם מחדש, ברגשות תוססים וסותרים.
לצד הציורים רחבי הממדים והאקספרסיביים, מוצגות בתערוכה עבודות ווידאו מינימליסטיות, וכמעט סגפניות. יש בהן מן הפיוס וההשלמה. בכולן מופיע האב הזקן כשהוא מתנהל בריטואלים קבועים: קילוף עטיפת סוכרייה, הליכה אינסופית במסדרון, בהייה שקטה. החזרתיות הטבועה בפעולות אלו מאירה על המרחבים שבתוכם נעים חייו בישורת האחרונה של מסע החיים. המיטה, החדר, השולחן ,כוס התה המונחת עליו  והמסדרון הופכים בעבודות לאטריביוטים ארכיטקטוניים של מרחבי הקיום של הזקנה וגם למטאפורות של פינותיה המוצללות  והמופרדות הממוקמות בשוליים של התרבות העכשווית. בכך פותחות העבודות חרך צר המאפשר להתבונן על ההתכלות שעיננו עצומות אליה לרווחה.
רותי חינסקי  אמיתי, אוצרת