דני ברנע – הדרך
אוצר: גיא רז
 
המחלה – המחלה של אורית. המחלה של הארץ. הסרטן הפרטי, הסרטן הלאומי. או שמא נאמר ברבים המחלות. הכול מתערבב כאן ביחד ועם זאת צלול ובהיר. אורית מתה. המדינה כמו חולה סופנית הולכת בדרכה ובדרכם של רבים המתים מהמחלה. צילומי התערוכה הדרך של דני ברנע עוסקים בזיכרון של בת זוגו אורית אך במקביל גם בזיכרון ההווה והעתיד של הארץ. אורית מתה.  לאן הארץ הזאת הולכת? אורית הלכה בדרכי הארץ. דני צילם בעקבותיה. סימניה הבלתי נראים של אורית הם קרעי האור בתוך שרידי הנוף של הארץ. בעיקר במרחבי לכיש, הנגב ובעמק יזרעאל.  שביל אחרי שביל, שדה אחר שדה, אופק אחר אופק, ברוש אחר ברוש. ברנע מדבר על הייאוש הגדול מהתנהלות המדינה וההנהגה ובכך הופך פרויקט ההנצחה הפרטי גם לתיעודם של נופיה של ארץ אבודה.
במסך הוידיאו בסופה של התערוכה יוקרנו צילומים שצולמו מחלון ביתם של אורית ודני בירושלים בשנים 2007-2009, ובהם נראית הקמתו של בנין חדש. כתוביות הצילומים הם משפטים מתוך יומן כתוב אותו ניהל ברנע ובו תאור חייהם הזוגיים, על קשייהם בכל שלבי המחלה עד מותה של אורית. ביום מותה צולם גם הצילום האחרון מחלון הבית.
זוהי תערוכת יחיד ראשונה לדני ברנע (נ. 1946) שהיה בעברו צלם דוקומנטרי בטלוויזיה הישראלית. בתערוכה יוצגו 21 צילומים בשחור לבן (100/60 סמ' כל אחד), צילום אחד בצבע וכן מסך וידאו ובו סרט וידיאו / סטילס בצבע המלווה בכתוביות. 


זיוה ילין – שבילים
אוצרת: יעל קיני
בתערוכה יוצגו ארבעה ציורים גדולי ממדים:
בתחילה צוירו הדרכים (2008-10), דרכי עפר וכבישי שטח הפורצים מגבולות גדר הקיבוץ לטבע ולמרחבים הנגביים העוטפים את הקיבוץ. ציורים בשחור על גבי אדום אדום בוהק, שיש בו יותר מכל תשוקה, אהבה וגעגוע. בציורים אלו הדרך נפתחת כלפי האופק ומושכת את הצופה פנימה למרחב פיוטי אינסופי. ציורי השבילים והמדרכות צוירו מאוחר יותר (2016), כשהם מפנים את המבט פנימה לתוך המרחב הקיבוצי, מדרכות בטון המתפתלות בינות דשאים, גינות, עצים ומבנים, ומוליכות את הצופה איתן לתוך נבכי ההוויה הקיבוצית המוריקה והפסטורלית, מצעידה עליהן גם את דמויות הילדה הקטנה שהתהלכה בהן, האמנית.
האדום הבוהק, שהפך מכבר לסימן הכר ביצירתה של ילין בעשור האחרון, זוהר וחם, בוער ורוגש, ויוצר אטמוספרה לא מציאותית, חלומית, הזויה. האוויר אוזל, השמיים הופכים כבדים ומחניקים. זה כמו להסתכל על העולם דרך עדשה צבועה באדום, או דרך נייר צלופן שיוצר קסם. הבחירה בפילטר האדום יש בה גם ממד נוסטלגי, של שקופיות מקולקלות צהובות אדומות שמחזירות את הצופה לאחור במנהרת הזמן. הפילטר האדום יוצר זמן הוויה אחר, משהה את הרגע והמבט והעולם עוצר במקומו וקופא מלכת. יש שרואים באדום סימן לסכנה, לאיום, לבולטות והתבלטות, למלחמה ולדם, אך כשהוא חובר לנופי ילדותה של האמנית ולדמויות שהיא מציירת, הוא מקבל משמעות עמוקה של שייכות וקשר למקום, לדרכים, לעצים, לילדה שהייתה ועדיין חיה בתוכה, מסרבת לעזוב.
 
זיוה ילין, בוגרת המדרשה לאמנות, ובוגרת המחלקה הבינתחומית לפרשנות ותרבות בבר אילן (תואר שני ושלישי), מנהלת ואוצרת הגלריה בבארי משנת 1994, מורה ומרצה בתיכון ובמכללת ספיר, הציגה משנת 1991 בתערוכות יחיד וקבוצתיות. נולדה בקיבוץ בארי וחיה בו עד היום.

 

אירוע הפתיחה הסתיים. אך הקהל הרחב מוזמן לבקר בגלריה בשעות הפעילות