המיתוס הוא אחד הכלים הבסיסיים שעל פיה האמנות מבינה ומביעה את עצמה. השיח המיתי יוצר דה-פוליטיזציה של המציאות באמצעות דחיקת הממד ההיסטורי ונוטה להפוך את עולם התופעות ל"נצחיות" ול"אוניברסליות".

התערוכה בוחנת את כמיהתה של האמנות הישראלית ליצירת דיאלוג עם דימויי המיתוס היווני הקלאסי ומקומם באמנות המערבית. עיסוק זה נבחן דרך הצגת מספר עבודות משנות השבעים לצד עבודות מהעידן הנוכחי.

העבודות מכילות ציטוטים מיצירות מופת ומספקות מבט עכשווי על האיקונוגרפיה העתיקה. הן משקפות את היחס המורכב בין המסורת העשירה של האמנות המערבית לבין תקופת "דלות החומר" באמנות הישראלית, שבה, בין שנות השישים לשנות השמונים, נהגו לעשות שימוש בחומרים תעשייתיים ובחזות דלה. 

העבודות בתערוכה נעות בין ערגה לעולם מושלם ומובנה לבין מאפיינים של עולם מפורק ותבוסתני. לעומת הפוסטמודרניזם, שדחה את הנרטיבים הגדולים, אמני העידן הפוסט-פוסטמודרני חושפים דרך המיתוס את המבניות הבסיסית של העולם וכך מנסים לגעת במצב האנושי וערכיו על כל תאוותיו וסיוטיו.

דוגמה בולטת לעיסוק הפוסטמודרני האירוני ביחס למיתוס היווני באמנות המערבית ניכרת בעבודות של אמני קבוצת "עשר פלוס", ובהם זיוה רון, ראובן רזניק, הנרי שלזניאק, ואחרים, שהציגו ב-1970 תערוכת מחווה לוונוס של בוטיצ'לי.

האמנים שאפו לנפץ את דימוייה האיקוני של אלת היופי בכך שצבעו אותה בצבעוניות פ?פית, ריטשו והורידו אותה אל הממד הפרוזאי והיומיומי. התערוכה נועדה להדגיש את התכחשותה של האמנות הישראלית למסורת המערבית המפוארת ואת עליונותה של תפיסת "דלות החומר".
 

האמנים הישראלים העכשוויים הפונים לאמנות המערבית העוסקת במיתוס היווני מציעים התבוננות מחודשת בערכי האנושות, במוסר ובתקווה, כצו השעה. 

לאה אביטל יוצרת פסל מחומר קלקר, חומר זול וקל בניגוד לשיש האצילי בפסלי יוון הקלאסית. יהושע בורקובסקי מבקש בעבודותיו מהצופה השתה?ת ופעולת התבוננות מרוכזת ומטיל ספק באמת של הראייה. יעל בלבן משחזרת מעין שרידים מן העולם הקלאסי וקדושתו, כפסל שמבין שרידיו המרוסקים מתחילים לבצבץ חיים. ארם גרשוני מצייר פסל שיש הלניסטי ולידו קלמנטינה זעירה, כשילוב אפשרי של העבר עם המציאות היומיומית. יונתן הירשפלד שואף להחזיר לאנושות את ההומניות והנאורות ובוחר בדמותו של פרומיתיאוס שהעניק את האש לאדם. מירה מיילור מאזכרת בפסלה את סיפורו של איקרוס, שכנפי השעווה שלו נמסו, ומציגה כנפי זכוכית המציינות את כוח החיים וגם את הקיום השברירי.  אוסוולדו רומברג רואה עצמו כגואל של יצירות מופת מיתולוגיות, בעודו מבקש ליצור דיון עם יוצריהן והקשריהן התקופתיים. אלי שמיר מתאר עצמו בדמותו של פיגמליון, שהתאהב ביצירתו המושלמת, ומבקש לשתף את הצופה בחוויה ייחודית שבה מתקיימים יחדיו היופי, העונג והכאב.

בעוד שקבוצת עשר פלוס הגחיכה את דמותה האיקונית של ונוס, הבחירה של האמנים העכשוויים בנרטיב המיתי מאפשר מבט על מציאותנו המורכבת במונחים ערכיים ומוסריים.

יצירותיהם נעות במנעד של עבר והווה בין רעיונות, הלכי רוח ועמדות, אך גם מעוררות ציפיות לעתיד. אמנותם משמשת כלבנה המבקשת לבנות את השכבה הבאה של התרבות.