התצלומים בשחור לבן של תל אביב מציגים בפנינו עיר עייפה, עיר שכבלי החשמל עוטפים אותם כקורי עכביש. עיר שאינה עיר לבנה כלל וכלל ואינה המקום אליו לוקחים אורחים חשובים על מנת להתפאר בתל אביב.
 
 שלומית כרמלי היא ציידת של מראות. היא משוטטת בעיר התחתית של תל אביב, עיר שבה אין פוזה של ניו יורק, עיר שבה חנויות קטנות מנסות לקיים את בעליהן, עיר שבה אנשים בגופיה אינם יאפים אלא אנשי עבודה. מקומות שבהם הכיעור הופך לסוג של יופי. מקומות בעיר שאליהם באים מכל הסביבה על מנת לרכוש בזול דברים שאין במקומות אחרים. מקומות שבהם התושבים הם עירוב של שפות, צבעים, תרבויות ודרכי קיום. מרפסות שמהן היו פעם מביטים אל הרחוב והיום הן מחסנים של שאריות קיום. טיח שהיה פעם לבן והפך לצבע בלתי מוגדר של שחור אפור ולבן. שלטים המספרים על סחורה הנמצאת בתוך החנויות. היא משוטטת וצדה מראות. אין בהם רומנטיקה ואין בהם נוסטלגיה אבל יש בהם אמת.
 
יענקלה רוטבליט, מתוך הקטלוג המלווה את התערוכה: "... יש לה עין מיוחדת והיא משוטטת ברחובות תל אביב ומצלמת עיר שאנשים בה מעט. בני אדם כמעט ואינם נראים בצילומים של שלומית כרמלי למרות שהיא מצלמת רחובות וסימטאות ובניינים רבים, גגות ומרפסות, חזיתות ופתחים, כניסות ויציאות ריקים מאדם. לאן נעלמו כל האנשים ולמה?
 
אם מדובר בבועה התל אביבית שלומית מוציאה ממנה את האוויר. היא איננה משוטטת בצפון החדש והמתחדש, לא בבנייני ההיי טק ולא בין מגדלי המגורים המטופחים, לא במוקדי הכלכלה וההון ולא בהיכלי האמנות. השיטוט שלה מתמקד ברחובות הדרום בתחום האפור של העיר הלבנבנה..."
 
רוני סומק, מתוך הקטלוג המלווה את התערוכה: "... שלומית מצלמת את העיר בשחור. היא מכוונת מצלמה לפואטיקה של הטיח המתקלף. הטיח המתקלף נתפס בעדשה שלה לא רק כאמירה אמנותי ת אלא גם, ובעיקר כשלט בהפגנה. בהפגנה הזאת לא מרימים קול. ה ר מקולים כיבו עצמם לדעת. שלומית מפיחה בהם רוח חיים והיא תולה על קיר המוזיאון את הרחובות שהמצלמה שלה ריהטה באמא של הצעקה..."
 
נתן זהבי, מתוך הקטלוג המלווה את התערוכה: "... ”העיר ללא הפסקה“ עוצרת לרגע בקליק של שלומית, שמביאה למתבונן תמונת מצב שהיא בדרך כלל קודרת, מעציבה, מעוררת מחשבה. צילומיה מלאי רגישות, חום ואהבה, ומהולים בעצב ובדאגה..."
 

מועד סגירה משוער