רפי קרסו: החצר האחורית של הציבוריות / המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

המשתנה של מרסל דושאן היא כמעט אבן פינה בתולדות האמנות המודרנית. אחרי הכל הצבתה של המשתנה בתערוכה שנערכה בגרנד סנטרל בניו יורק בשנת 1917 הפתיעה לא רק את הצופים ואת מבקרי האמנות אלא גם את דושאן עצמו. דושאן הציע להציג מזרקה וכאשר הביא את העבודה ולמארגנים התברר כי זו משתנה הציבו אותה מאחורי וילון בקצה האולם.  ההיסטוריה של האמנות היא מסלול ארוך שתחילתו באדם הראשון וסופו אינו נראה באופק. אבל בתוך המסלול הזה, שהוא בעיקרו מסלול התפתחותי, היו מספר מהפכות ששינו את המסלול המתפתח )אבולוציה) ונתנו לאמנות היבטים והגדרות.

רפי קרסו הוא רופא. אבל במקביל, ולא בפחות תשומת לב הוא עוסק באמנות. העיסוק באמנות של קרסו היא לא פעולה חובבנית או משנית. למעשה הוא עוסק בכך כל יום בחייו. התערוכה הנוכחית היא סוג של מחקר שבו בוחן קרסו את הנראה מול הידוע. המשתנה של מרסל דושאן היא יותר מיצירת אמנות עבורו. זו למעשה פרסוניפיקציה של מהות האמנות, זו השאלה הנשאלת כל כך הרבה פעמים מהי אמנות, מה משמעותה ומתי חפץ כלשהו הופך לאמנות, ומתי הוא משתנה סתם המשמשת לצרכים אינטימיים 5 של האדם המשתמש בה. קרסו יוצא אל המסע מצויד במכשיר טלפון שבו מצלמה. איכות הצילום היא משנית עבורו. החשוב הוא האובייקט, סביבתו, הקשרו החברתי והתרבותי, כמו גם העובדה שלמעשה כל יום מיליוני אנשים משתמשים במה ששימש אמן חשוב כמרסל דושאן לאמנות כמקום וכמוצר שימושי חסר חשיבות אמנותית. וקרסו שואל למעשה את השאלה שנשאלה; מה זה? זו אמנות או מה?

אבל, בנוסף לכל אלה, עוסק רפי קרסו בדבר נוסף. הוא הולך אל המקומות הציבוריים הפתוחים לכל ומחפש בהם את המקום האינטימי. מקום שלמעשה הוא השוליים של הציבוריות. מקום שבו בתוך כל מהומת הרבים זה מקום של איש אחד, בודד, העומד עם עצמו ומבצע פעולה שמטבעה היא פעולה אישית, אינטימית. החצר האחורית של הציבוריות היא בעצם המקום האישי ביותר שנמצא.

כך, באולם המוזיאון מוצגים התצלומים הללו כמערכת של שאלות הנוגעות בעיקר לאמנות בגלל הקשרם למוזיאון, אבל, במקביל, גם שאלות על מהות האינטימיות שבה נמצא אדם במרחבים ציבוריים.