תערוכות > ירוק סלדון
ירוק סלדון / בית האמנים תל אביב ע''ש זריצקיטלפון - 03-5246685 23/06/2016 עד ה-16/07/2016 ירוק סלדון / Celadon Green משתתפות: אלחנדרה אוקרט, לילך בר עמי, ענת מיכאליס לוי, Kimiko Yusida, Lu Yang אוצרת: ניצה פרי
הבודהיסטים מאמינים ש"העולם הזה" הוא למעשה אוסף תופעות חולפות ומשתנות, שבעייתו העיקרית של האדם וסבלו הרב, נובעים מכך שהוא מנסה לייצר נקודות קביעות בתוך הזרימה וההשתנות המתמדת. עקרון החלופיות, או אי הקביעות, שעומד ביסודה של תפיסה זו, בא לידי ביטוי במפגש בין שלוש אמניות שהמכנה המשותף בניהן הוא סביבה תודעתית וראייה אסתטית לתרבויות סין ויפן. עבור אלחנדרה אוקרט, לילך בר-עמי וענת מיכאליס לוי הכמיהה למזרח הרחוק אינה בריחה מן המציאות, אלא נקודת מבט אינטלקטואלית ותרבותית, אך גם קיומית ורגשית. כל אחת מהן מביאה את הצופן האישי ומערכת הסימנים שלה לשאלת העיסוק באמנות בכלל,עד כדי שחיקת הזהות שלהן, טשטושה או מחיקת ההבדלים בין התרבויות. מבעד למאפיינים האסתטיים לסין, יפן, לאוריינט והלוואנט, צומח דיאלוג מרתק ומכנים משותפים בין גוף העבודה של האמניות הישראליות לבין האמניות קימיקו יושידה ,Kimiko Yusida)יפן) ולו יאנג (Lu Yang, סין) ביחס לריבוי זהויות, מעבר מתרבות לתרבות, חווית האחרות ועל משמעותו העכשווית של מושג הרב-תרבותיות. התערוכה מבקשת לבדוק כיצד מרכיב ההשתנות שבבסיס הפילוסופיה המזרחית הופך את סין ויפן ל"בית" קרוב-רחוק אך לא קבוע, בבסיס יצירתן של האמניות. זירת ההתרחשות נעה בין תשוקה לאשליה לצבע ירוק סלדון (צבע בגוונים של ירוק-אפור או ירוק כחלחל) ששימש כזיגוג לכלי חרס כדוגמת חרסינת יו - סגנון שהיה מקובל בסין ומשם היגר לקוריאה וליפן ומאוחר יותר לויטרינות הזכוכית בסלונים של אצילי אירופה. ההיקסמות מן הצבע הנשזר כחוט משי בעבודות של אוקרט, בר- עמי ומיכאליס לוי, במקביל למאפיינים אדריכליים של המזרח הרחוק, נופים, דמויות אניגמאטיות, היסטוריה מטרידה, עיר אסורה, טקסטים בהפרעה - עוברים הסטה, כל אחת לעולמה שלה. במסה "כתיבה ושוני" טען, דרידה ((Jacques Derrida כי "הכתיבה גופה היא למעשה בריאתה של המשמעות, שלפניה – ?ין, אך ורק אין, היעדרות". הכתיבה חונקת ואונסת מראש את הדיבור. הכתיבה היא המועקה של הרוח. גוף העבודה הסינית, הסיני הוא מסע של מילים וזמן אל סין הרחוקה שמהווה איווי אדיר עבור ענת מיכאליס לוי. מידי לילה בקפידה ובאופן כפייתי עד שעות הבוקר המוקדמות, העתיקה האמנית את הסיפור "הסינית, הסיני" (מתוך:"האיש שלא הבחין בשום דבר") של רוברט ולזאר, הסופר שהשפיע על יצירתה. הכתיבה שלה לוחצת וממושטרת, השימוש בשבלונה נעשה לדבריה, כדי למשטר את סחף הרגשות שעולים מתוך הזדהות עם הסיפור והסופר השוויצרי, אותו היא חוקרת שנים רבות. הרישומים והציורים בהשראת הסיפור, נפרשים כמגילה סינית משמשים עדות לתרבות בלתי מושגת אשר שום ייצוג לא יוכל להגשימה. אך גם חושפות מנגנון דיכוי של האישה בחברה הסינית, בה היא הופכת לאחר נישואיה להיות רכושו של הבעל ומשפחתו ומעמדה מושפע ונקבע בהתאם לגברים: אביה, בעלה ואחיה. שאלת התודעה של האישה המוכפפת לגבר הופכת את הכתיבה עבור מיכאליס לוי לעינוי, אך גם מזור לנפש, את השפה לסוג של כלא בה מילה ודימוי הופכות לתוכן וצורה. השולחן והספרים המוצבים בחלל מהווים נקודת מבט אינטלקטואלית ביחס ליבשת הסינית ולצורך של האמנית ללמוד ולנכס עוד ידע על האחר. בסדרה Living in China מוצגים בתערוכה כ 30 רישומים וציורים מתוך עשרות רבות עליהם עבדה האמנית בשמונה השנים האחרונות. קורפוס הדימויים בהם משתמשת האמנית לקוח מתוך ספרי מסעות על סין, קלפים סינים, גלויות, ספרי אמנות, ארכיטקטורה עיתוני עיצוב וירחוני אופנה שאספה שנים רבות. התשוקה לסין היא כאל אהוב אך גם כאל "אחר", עולה מתוך מכלול הדימויים של פגודות, מקדשים, נופים סינים, פנסים, פעמונים ועוד, כאשר בכל העבודות עולם סמלים עשיר ועולם רגשי סוער. בעבודות מתוך הסדרה משתמשת האמנית בנייר שקוף הטבול בצבע תעשייתי אפור, טכניקה שפיתחה בה חלק מהדימויים על הנייר נאטמים, חלקם נמחקים ובאחרים הדימוי צף ומתהווה על הנייר. הדמויות ממלאות את כל שטח הנייר: ילדות-נערות-נשים, כולן שוקעות, חולמות, בוהות, משתוקקות, מתבוננות בתוכחה, זועקות בלחש, רגע לפני שהסחף התעשייתי האפור יטביע אותן. בחלק מהעבודות הפנים רוטשו, ביטוי של אלימות ואסתטיקה בהם משתמשת האמנית כמאפיינים תרבותיים.על פי דה סוסיר, Ferdinand de Saussure)) הציור כנתון מכיל את המסמן ואת המסומן. הציור של מיכאליס לוי מכיל סימנים ומסמנים סינים, דרכם משתקפת האמנית. פני הדמויות כמעין מסיכה, לכאורה שלוות, אך מתחתן רוחשת היסטוריה מטרידה ועבר חבוי ומעורפל. מבעד להומור והחרדה בציורים עולה התשוקה לצבע ירוק סלדון ומתפרצת במיצב Song Dynasty, בו שפכה האמנית על גבי לינולאום - צבע ירוק תעשייתי הנאחז באובייקטים ובכדים במרקם אחיד וחלק. הכלים טבולים בצבע מעלים בתודעה את כלי החרס שהיו מקובלים במורשת התרבותית של סין. הלינולאום נפרש ומזכיר במרקם ובצבעו מגילה סינית. אופן ההצבה יוצר מומנט קפוא של זמן שבין התרבות הסינית המסורתית, לבין ההפרזה המסעירה בצבע, המבטאת אמירה מודרנית אוניברסאלית יותר. זן בודהיזם הוא צרוף שגור מאז ראשית המאה העשרים, ובמיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם הקרוי מערבי. יש קרם לחות זן ואופנת זן ובושם זן, יש זן בעסקים, בארכיטקטורה, באמנות ובחיי היומיום-זן שחובר עם כל דבר. הזן בודהיזם נוצר במשך מאות שנים (במאות שביעית עד עשירית) בסין, שם נקרא צ'אן. ביפן נקלט הזן מהר מאוד ובטבעיות, הוא השתלב היטב בדתות הקיימות: השינטו והבודהיזם לסוגיו. גוף העבודה של אלחנדרה אוקרט משקף את נוכחותו של זן בכול. הטבע הצלול בהשראת ירוק סלדון עולה מתוך הקנבס בעבודות כניסה חד פעמית ו ,אמי ריה אוקרט מרמז על התרחשויות אינסופיות הקיימות בטבע, הקשורות זו בזו ומשפיעות זו על זו. בעבודה קימונו משי ורוד, פתוח נחשף מימד רוחני-אישי ואסתטיקה בעלת צבעוניות רוויה ומפתה המשקפת נוף פנימי. פרץ התשוקה שמבטאת הספונטניות החושית של הצבע מחד, הנפרש כקימונו יפני ורוד, מאידך, הטקסטורות ואופן נזילת הצבע המעוררת אוירה מיסטית ושלווה כמעין מפל מים עוצמתי-אחדות של ניגודים המגלה את האופן בו משתוקקת האמנית ליפן ולתרבותה. אוקרט רואה את הטבע כמטרה בפני עצמה והשפה הציורית שלה מאופיינת ביכולת להגיע להרמוניה וחופש. צמד העבודות הבודהא הצוחק ובודהא משנהב מרמז כי, האל אינו נקי מחולשות (האמונה הרווחת היא שהאלים דומים לבני האדם) ומלמד אותנו על אישיות רבת פנים, רב מימדית וגדושת סתירות. המסע שערכה האמנית לפני כמה שנים ליפן הביא ליצירת עבודת הוידאו וייניטה, בה היא חושפת דרך מצלמה "תיעוד" כמעט אובססיבי של רקמת החיים והחברה האנושית ביפן. אוקרט משקפת את יפן כתרבות הרואה ביופי ובאסתטיקה קדושה, יומן אישי רווי בזיכרונות החושף יופי רב בפרטים ואת המהויות הפנימיות של פשטות ושל ודיאלוג מתמיד עם הטבע, יחד עם ערכים של איפוק ומינימליזם. הדרקון הינו סמל מרכזי במזרח הרחוק שהפך למוטיב סדרתי בעבודות של אוקרט. בניגוד לדרקון האירופאי של ימי הביניים שהיה סמל לרוע ורשעות, והרבה להופיע על שלטי האבירות באותה תקופה, במזרח הרחוק נחשבו הדרקונים ליצורים טובים ו נדיבים, משויכים למים וזרימה ובעלי יכולת הגשמת משאלות. דרקוני המזרח הרחוק מילאו אף הם תפקיד מרכזי באמנות הפלסטית, בעיקר בסין, שם אפשר למצוא את דמותם בעיטורים אדריכליים בציורים ובפסלים. בסדרה דרקון ערפל מתפתל הדימוי על גבי הנייר המגיב לדיו היפני בו היא משתמשת בתהליך יצירתה.הקו הרגיש והצבע החושני נושפים זה בזה עד כדי ההיטמעות הצורה בצבע. על פי פרופ' עופרה גדעוני גולדשטיין (Goldstein-Gidoni, Ofra) נשים בקימונו הופכות למודלים ולסמלים של יפניות (בדומה להר פוג'י ופריחת הדובדבן). ההבנה המגדרית הולכת יד ביד עם ההבחנה בין מערבי ליפני מאחר ותהליכים של הגדרה עצמית נעשים ביחס למשהו, דרמטיזציה של השוני, של האחר. אוקרט ציירה את הגיישה המוסיקלית בהשראת אוסף פסלי שנהב מרגש שירשה לאחר מות אמא. ההתבוננות מאחור, הרכות הקטיפתית של הצבע והתנועה בציור, מדגישים את פניהן הרבות של התרבות והמיתולוגיה היפנית. הערגה למזרח הקרוב רחוק מביא את לילך בר-עמי ליצירת הכלאה בין נופים ישראליים טיפוסיים לבין נופים יפנים או מזרח אסיאתיים. המיזוג בין המקומי והמוכר לבין הזר והמסוגר, יוצרת הקבלה בין המזרח התיכון לבין מזרח אסיה. ההתמזגות הזו ניבטת בכל העבודות, החל מעץ תמר שמבצבץ בעבודות פגודה ומגדל, מבעד לשכבות הנייר לצד שמש אדומה, מבנים המזכירים פגודות או מקדשים ממזרח אסיה לצד מבנים הקשורים לנוף המקומי, החלוצי, דימויים של חומה ומגדל. בר-עמי יוצרת הכלאה בין מקום מקודש ומקום חילוני, נצחי וארעי, וכחלק בלתי נפרד מסמלי הישוב בו גדלה. במיצב טפו טפו טפו עושה בר עמי שימוש בטבע ובריטואלים שנובעים ממנו, באמצעות דו שיח בין טבע פיסי למלאכותי, בין פנים וחוץ ובין מזרח קרוב לרחוק. המלח נחשב בדת השינטו ביפן כגורם מטהר, מתגוששי הסומו משליכים מלח אל הזירה לפני כל קרב, על מנת לטהרה, כאשר במשמעותו היהודית המיסטית משמש המלח גם בקמעות כסגולה נגד עין הרע. עבור בר-עמי המזרח הוא תרבות בת כלאיים של היום, לדבריה, סבתה פיבי שעלתה ממרוקו, לא נקלטה מעולם במקום החדש, בארץ ישראל. הזיקה אל המסורת נעה דרך קיום הרמוני בין ניגודים, כפרגמנטים של זהות. בתהליך עבודתה היא מבטאת את הצורך להתחבר אל העבר ואל המקורות שלה דרך תהליך פרוק והבניית זהות חדשה. בעבודת הוידאו להפיל כד מקזבלנקה מתגלים תוך כדי ריקוד ונחשפים, היבטים רבים המשותפים למזרח התיכון ולמזרח הרחוק. רעלה בדומה לקימונו יפני משמשת כעטיפה או אריזה של פני האישה וגופה ודרכה יש ניסיון למשמע האישה ולצמצם את מרחב הפעולה שלה. ניתוץ הכד ע"י הרקדנית, הוא שבירת הקודים המסורתיים ומחאה על הגבלת החופש של האישה, הן המזרחית והן היפנית, אשר שתיהן באות מתרבות המדחיקה את האני. בספרו המושחז והמרתק של פרנץ פאנון, (Frantz Fanon) "מקוללים עלי אדמות", הוא מציג את הרעלה כתרגום ללאומיות המקומית החדשה, שגורמת בשיאיה האבסורדיים להתאהבות במאפיינים החיצוניים עד כדי אימוץ האקזוטיקה. לטענתו, כאשר אדם מערבי מביט בעולם הלא מערבי הוא רואה לעתים את ההשתקפות של עצמו ושל התפישות שלו ולאו דווקא את המציאות הממשית של העולם הזה. צורת המבט הזו ברעלה מקבילה לטיפול שעושה בר-עמי בקולאז דיגיטלי עם תצלום של פליקס ביאטו, עיניים מערביות. ביאטו, צלם איטלקי מהראשונים שצילמו ביפן במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, חשב על דרך להראות את האנשים מיפן למערב. בתצלום הוא "מחפצן" את הסובייקט והופכו לאובייקט, סחורה שתתאים לצרכי השוק המערבי. ניכוס המבט המערבי על האחר, הנחשק, האקזוטי בא לידי ביטוי דרך העבודה כריסמיס המשלבת עץ חג מולד, פריחת הדובדבן, יחד עם נוף ישראלי טיפוסי. ההכלאה שעושה בר- עמי יוצרת מעין 'סובניר' מזכרת לתייר, פעולה אשר מעלה את הערך הנקוב של החפץ ע"י שבירת גבולות בין האמנותי למסחרי, בין צילום מטופל לרדי מייד והיעדר היררכיה בין אמנות גבוהה ונמוכה. בתצלום,The Red Akamba Bride with Kikuyu Earings דיוקן עצמי מתוך סדרת הכלה, משלבת האמנית היפנית קימיקו יושידה Kimiko Yudida) ) בין אמנות אתנוגרפית ובין אמנות עכשווית, בין יפן למערב. מעשה ההתחפשות של האמנית הוא למעשה הזדהות טוטלית עם התפקיד- בתיאטרון "נו", "קבוקי", או תפקיד הגיישה, שאותו צריך למלא אדם בחברה היפנית ודורש הקרבה והתכחשות לצרכים ושאיפות אינדיבידואליות. איפור של ראש וכתפיים מתקשר מחד לאיפור בתיאטרון היפני, אך גם לפורמט הפרוטומה כפי שהיה מקובל באמנות הדיוקן האירופאית החל מהתקופה הרומית. ההתמזגות וההשתנות הטוטלית של האמנית עם חפץ אנתרפולוגי, אופן הצילום בתקריב עם שתי מנורות כפי שמקובל לצלם חפצים, גורמים אף הם לתחושה, שגם קימיקו יושידה הופכת את עצמה לחפץ. בעוד שבתרבות המערבית משמש האיפור לפיתוי והדגשת האישיות, יושידה, בדומה לגיישה משתמשת באיפור כדי למחוק את הזהות הפרטית שלה. עולם העסקים השמרני ביפן אינו מוכן עדיין לקלוט אישה בתפקידי מפתח. מחיקת האישיות של האמנית מצביעה על היחס לנשים בחברה היפנית הרואה גם כיום את מקומה של האישה בבית. עבודת הוידאו Lu Yang Gong Tue Kite היא חלק מהפרויקט "Delusional Mandala” של האמנית הסינית לו יאנג (Lu Yang). הרעיון לעבודה שאוב מחלום ילדות של האמנית בו היא דמיינה את ראשה עף החוצה מתוך מקום חשוך ואפל. כיום ממשיך להופיע הדימוי בכמה מהחלומות שלה ומרמז לדבריה, כי לאחר מותה, נשמתה היא ראש ופנים מרחפים בשמיים ומשקיפים על העיר ועל ההמון. הניתוק של הראש מהגוף מתקשר עבורה לפחד ולמוות. מסורת העפיפונים בבייג'ין בת למעלה משלוש מאות שנים ובסין על פי סיפורים כבר למעלה מאלפיים שנים. העפת עפיפונים היא אחת מהפעילויות המסורתיות של סין, והיא משקפת את התוכן העשיר של הבילוי בשעות הפנאי. בסין אומרים, שעם העפת העפיפון "מעיפים את המזל הרע" וכך מגרשים את שורשי הבעיות מהחיים. לו יאנג יצרה דיוקן עצמי בצורת עפיפון, במקום להדחיק את החלום היא הופכת אותו למציאות, מרחיבה ומשלימה את מה שהיה שם ולא היה ידוע או גלוי. דרך מעגל האמנות וכחלק מתהליך של התבוננות עצמית, היא נותנת חופש לפחדים, לחלומות, לזהות שלה כאמנית ומאפשרת ליצירה לרחף. ירוק סלדון הוא צבע עם היסטוריה משלו, הרב תרבותיות שהוא מסמל כיום, יחד עם תשוקה והערכה למסורת הצבע יצרו חוט מקשר בין האמניות אוקרט, בר-עמי ומיכאליס לוי בדרך בה הן רואות את המזרח - כל אחת בדרכה ומערכת הסימנים המשקפת את הפרקטיקה האמנותית שלה. משתתפות: אלחנדרה אוקרט, לילך בר עמי, ענת מיכאליס לוי, Kimiko Yusida, Lu Yang אוצרת: ניצה פרי מיקום - בית האמנים תל אביב ע''ש זריצקי זמנים - 23/06/2016 עד ה-16/07/2016 פתיחת התערוכה - 23/06/2016, שעה - 20:00 |
התכנים המופיעים באתר ובפרטי תערוכה זאת הינם מטעם הגופים המפרסמים ובאחריותם.
כל הזכויות שמורות ל - artbeat.co.il © מרחב לאמנות ו- אומנות ישראלית
||