סברס / מרכז עמיעד

מדינת ישראל עברה תמורות רבות ב-68 שנות קיומה. היא הפכה, כדברי הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג,  מחברת 'קול ישראל' לחברה רב-קולית הפתוחה לעולם.  מנשבות בה רוחות ביקורתיות, פוסט ציוניות, קפיטליסטיות וגלובאליות, במקביל להתחזקות של תרבויות דתיות ומגזריות המתבדלות מכור ההיתוך הישראלי.  כל אלו חוללו תהליך של התפכחות ממיתוסים מכוננים של הציונות ומחזקים את התחושה ש'הצבר' הולך ונעלם ואתו שוקעת הישראליות 'הישנה והטובה'. האמנם?

עשרות אמנים ישראליים מתבוננים לחוויית הישראליות בעיניים בתערוכה זו, ומציעים לה ולדימוי הצבר את פרשנותם. חלקם יוצרים המשכיות המתרפקת על הצבר כסמל מיתי, המייצג את  הלאומיות הישראלית ואת הציונות. חלקם בוחנים את מיתוס הצבר באופן ביקורתי לאור המציאות העכשווית שבמובנים רבים רחוקה ממימוש החלום הציוני.

חלק מהאמנים המציגים בתערוכה, ממשיכים את מיתוס הצבר ועוסקים בחוויות של צבא ולחימה; דיסקית צבאית ענודה לראשו של פרי הצבר המתוק, גבעולי הצבר  כזר דפנה למנצחים ששזורים בו ענבי מוסקט. חלק מהעבודות נושאות עיניים לדמויות של צברים נערצים ולאושיות תרבות ישראליות כמו יצחק רבין, יוסי בנאי ואריק איינשטיין.

בתערוכה זו יש גם ביטויים ביקורתיים כלפי מיתוס הצבר; צבעיו דהויים, קווי המתאר שלו רשומים בפחם וצלו השחור נשקף לעיני המתבונן.  יש שתקעו את קוציו  במגדלי עזריאלי, סמל לקפיטליזם ולמסחור, יש שהצמיחו את הצבר מקופסת הפח של קרן קיימת לישראל. יש המדגישים את התחזקות המוטיב הדתי יהודי - צבר שעטוף בטלית ויש המדגישים את הפלאח, חובש הכאפייה שאוסף את  פירות הצבר העסיסיים אל תוך הדלי. מספר עבודות מצביעות על ביות והתמסדות של הצבר משיח בר הגדל פרא במרחב המדבר לצמח ביתי הגדל בעציץ או לפרח נוי בצנצנת.  

בחלק גדול מהעבודות, הצבר מיוצג באמצעות גבעוליו הבשרניים, פירותיו וקוציו אך פחות באמצעות פריחתו. אולי משום שפריחת הצבר, המתרחשת באביב, לזמן קצר, אינה בולטת לעין. באחת העבודות, השכפול של הפרח מעצים את פריחת הצבר ומקנה לו תקווה לנצח.     

בעברית המילה צבר היא זכרית. השיח על הצבר וגם עבודות האמנות בתערוכה נוטות להתמקד בהקשרים גבריים, בחייל הלוחם ובחלוץ. בעבודות בתערוכה זו יש התייחסות גם להיבט הנשי ולסבל האנושי בדמותה של המשוררת והסופרת דליה רביקוביץ. 

לבסוף, מספר עבודות נצמדות למשמעות הראשונית הפשוטה מבלי להעמיס על הצבר את משא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת הפוליטיקה של הזהויות - צבר, הוא צבר, הוא צבר. צמח המכה שורשים באדמת המדבר, שקווי המתאר שלו הם חלק בלתי נפרד מהנוף הארצישראלי.

תערוכה זו מבטאת את הדרך הארוכה שעשה הצבר מאז היה סימן היכר לשממת הנוף הארצישראלי בשנות ה-30 ועד להיותו 'סברס',  סמל קולקטיבי, טעון רגשית, המייצג בשפה העממית את ילידי הארץ לדורותיהם. גם כיום, הדימוי החזותי והמאפיינים של  הצבר הם נקודת מוצא לדיון  בזהויות ישראליות ובהשתייכות לחברה הישראלית.

מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, דימוי הצבר מייצג את 'היהודי החדש' יליד ארץ ישראל  ובהמשך את 'שרוליק', הקיבוצניק, יפה הבלורית והתואר, החלוץ, מפריח השממה, בן מסור לארצו ומולדתו,  לוחם  מוסרי ואמיץ, מגשים את מטרות הציונות - התיישבות, שפה עברית, עבודה עברית, קליטת עליה וקיבוץ גלויות; טוהר הנשק, הרעות והערבות ההדדית הם נר לרגליו; ה'דוגריות', ה'צ'יזבאטים', השירה בציבור, ההורה והקומזיץ הם אבני הדרך של תרבותו. הציונות נשאה את עיניה בהערצה ובתקווה לדור הצעיר של החולמים והמגשימים - דור 'מגש הכסף', שנצח במלחמת השחרור, הקים את מדינת ישראל והגשים את החלום הציוני. אינספור יצירות אמנות, שירים, סיפורים, כתבות, מאמרים וסרטים בנו והאדירו את המיתוס של דור זה, הנקרא גם דור הפלמ"ח.