דן בירנבוים: שיויתי / צדיק גלריה לאמנות האפשר

במרכז תערוכתו של דן בירנבוים שישה ציורי נוף גדולי ממדים שהם ביטוי לזיכרון, להתרגשות, ליראה, למחשבה ולתשומת הלב שהוא מעניק לטבע מתוככי הסטודיו.

ברוש בשביל, הר טרשים, ואדי, הר, ישוב באופק, דיונה, עופות בנדידה, רגב אדמה ושמים הם נושאים החוזרים בעבודתו של בירנבוים, אלא שהפעם, בפורמט ענק, ניכר שהם הופכים למושא מרומם ונשגב. כיון שאינו יוצא אל הטבע על מנת לצייר, רוחב היריעה מאפשר לבירנבוים לעבוד לאט, לבדוק את גבולות זכרונו, לנהל דיאלוג ארוך ומורכב עם הציור המתהווה, להעמיק במחשבות ולדמיין. ההתרחשות הפנימית, ההיפעמות, דומה לפולחן דתי מדיטטיבי ומכאן שמה של התערוכה*.

הנוף הישראלי המוכר פוגש בפלטת הצבעים של בירנבוים ויוצר הזרה שובת לב. הצהוב, התכלת והחום, האור הדחוס, הפריים השרוף והבוהק הארצישראלי הופכים לכתום וכחול עמוקים - לצבעים מומצאים. הצבע המסוגנן, העז והייחודי הוא ביטוי להשקפתו של בירנבוים על ציור הנוף כמבע חוויתי, אישי ורוחני ולא כהעתקת מציאות ספציפית. על פי שאול טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". בציוריו של בירנבוים לעומת זאת האדם מעצב את הנוף בתבנית נפשו.

שתי עבודות יוצאות הדופן בתערוכה ממחישות למתבונן את התחושה. באחת, דמות נער מול עץ יחיד בשחור לבן, ובשנייה, דמות מבוגר נטמע בתוך יער צבעוני. הסיטואציות המומצאות מתארות את  היחס בין הדמויות לנוף כסוד קיומי, מפויס, מהורהר, סימביוטי, כמעט מאגי. כמו בירנבוים והנוף.

* "שיויתי ה' לנגדי תמיד"  (תהילים ט"ז, ח)