מותו של סופרמן חנה יגר
אוצרת יעל קייני | הקיבוץ - גלריה לאמנות ישראלית | 2016 

מדברת
זה מה שאני עושה בציורי
מספרת סיפור פשוט וקטן
אמיתי וכן
ללא מליצות
וללא מילים מיותרות
מדברת בשקט
מאבדת שליטה לפעמים
 
 ומתחת לכל רוחש אי שקט טורד כמו בבתים שנראים לכאורה נורמטיביים, "שהסבל האפור של יושביהם אינו מתגלה ברגע הראשון וזקוק לפענוח" (רוביק רוזנטל). וכשהדיבור קשה אני משפילה עיניים, וכשמביך מסיטה את המבט או עוטה מסיכה. לא מפליגה למחוזות רחוקים, ולא מספרת ארועים סנסציוניים.
 
 הכל נמצא כאן ועכשיו בסביבה הקרובה שכולנו מכירים עד שהפכה לנו מובנת מאליה, שלא ראויה לפעמים למבט שני, בוודאי לא לציור... מקפיאה רגעים נטולי הדר אך מספיק חשובים בעיני כדי לצייר אותם חיים ורוחשים.
 
 וכמו האקספרסיוניזם שהביא לחזית את האנדרדוג, אנטי גיבור, החלש, הבודד, פגוע, פצוע, אני מתבוננת מציצה באנשים, מחוברים למרחב קונקרטי, נתונים בתוך לימבו אישי, נעדרים פרטי פניהם ובהם פרוזאיות נמוכה ואנטי הרואית. מיישרת מבט אל הגב של מושאי הציור.
האם אינם מחזירים מבט?
האם הם מודעים למבט?
 
 ההצצה שלי לסיטואציה הפרטית, האינטימית מתגלה כהתבוננות בלתי אפשרית. היא אינה מיישרת קו, אלא פורעת אותו, היא בוגדנית ונאמנה, שומרת חוק וטרנסגרסיבית, נעה בין פרטי לקולקטיבי, אינה מחוייבת למבט ומייצרת עולם חסר פרופורציה, שכן זה כוחו של הציור, להביט בלב ההוויה כדי להדהד את הסטיות שלה.
 
 ואז תערוכה. מישהו מביט בציור שלי... מוכרחים... מוכרחים... מוכרח הציור להיראות... אבל עצם זה שעין אחרת, כלשהי, תראה את משקע שנותי, את מה שנותר מחיים של יום ביומו, מעורבב במשהו סודי יותר מכל מה שגיליתי או דיברתי עליו אי פעם כל אותם ימים, הוא בחזקת עינוי, ובו בזמן מרגש ביותר.
(פראפראזה מתוך "אל המגדלור" של ווירג'יניה וולף).
 

הפתיחה בשעה 20:00. במהלך קיומה של התערוכה, תהיה הגלריה פתוחה גם בשבתות בין השעות 11:00-14:00 ובנוכחות האמנית.