באוברקאסט, לראשונה, נסוג קון משילוב ציטטות מתולדות האמנות ואת מקומן ממלאת הביוגרפיה האישית שלו. הוא אינו ”שואל" דיירים דמיוניים ומשבצם בדימויי הפורענות והאסון שלו; הוא למעשה בעל–הבית של הרפתקאות אלו. במבט ראשון נראה כי ישנה אוירה של אי נוחות בה הוא מנסה לאחוז: הפיגורטיביות מתערבבת בגיאומטרי, צבע יוצר מבנה וקווים יוצרים תבניות. בהסתכלות מעמיקה יותר, לא ניתן להתעלם ממצב הכרתי בולט – קול צורם ליומן חזותי בו הוא חש שבוי. חוט השני ביצירתו נמתח כקו גבול בין הסתרה לגילוי, חיבה להתבודדות, זרועות פתוחות למבואות סתומים. קון מציג בטכניקה מסורתית של ציור מה מתרחש כאשר אישונים מורחבים מנסים לחזור לשגרה לאחר בהייה ממושכת של מסע גדילה וחיפוש עצמי.

אומר קון: ”אני זוכר עצמי כילד יושב בסטודיו של אימי. אימי היא ציירת נופים וטבע. אני באותה תקופה לא יכולתי לייצר יותר מפסטישים ואן–גוכים פסיאודו–פרויידינים... עבודותיה של אימי בעלות החיבה לנשגבות הטבע נתפסו בעיניי כפשוטות וישירות. אני זוכר ששאלתי עצמי אם עבודותיה הן באמת חלק ממערכת הג?נים שירשתי. היום, במבט לאחור, אני יודע שעבודותיהם של זוג הוריי חנכו את סגנוני; אותם חומרים בל–יוסרו של ילדותי ומהלך לימודיי, שהיו לאבן–רחיים כבדה על כתפיי, נהיו מוטיבים מרכזיים ביצירתי. גישושי אינו אירוניה היתולית, אלא חקירה רגשית לנקודת המוצא – והתפר – בין הנופים הדשנים של אימי לבין אלו המתכלים של אבי. עבודתי עוסקת בסינתזה של סגנונם, בעודה פולשת אל עבר טריטוריה שטרם נחקרה; אני בודק כיצד אני יכול להוסיף קול שלישי לסימפוניה בלתי גמורה זו."

בהתבוננות חדה על גוף העבודות החדש של קון נחשפת אנרגיה אדירה המוצאת את שורשיה בחומרי הילדות ומעובדת לגרסה שונה בשלב מאוחר יותר; הוא מביא אליה את מטענו האינטלקטואלי ואת הצהרתו הפרטית: ”כאילו אתה אומר: ’נתתם לי כך, כעת אני נותן לכם זאת.' כמובן, חשובה הנקודה שאתה מעוניין להדגיש. אמנות יכולה להיות בעלת אופי כועס, או שאפשר לחילופין, לקחת את הכעס ולעבד אותו לכדי יצירת אמנות שלא תותיר רושם כל–כך כעוס... כיצד לוקחים רוח זו, מבלי להעתיק את תוצריה? או: האם אפשר ליישם רוח זו במקום צפוי פחות?" אני מאמין שלעבודותיו החדשות של קון ישנה מהות מרתקת, בעלת קצה חד המהולה בשאריות הומור; זהו הומור שתמיד נכח בעבודותיו ומעולם לא פס, הומור שתמיד נותר אמורפי, אך גם עז ומדויק.

מרבית האמנות האירופית הקלאסית היא בעלת אופי מקומי/ביתי; זוהי משיכה כלל–יבשתית. לדוגמא, אמן בריטי או אמן החי בבריטניה ייצור עבודות הסובבות סביב המטבח, חדר האמבטיה, חדר השינה, יקיצה, אכילת ארוחת–ערב וכדומה. אף האמנות הקונספטואלית והמינימליסטית בשלהי שנות ה 80- ' הפכה לכזו. לא ניתן להכרית נושא זה בתרבות המערב. הוא מנת–חלקה של כל קלישאה לאומית; אך כאשר קלישאה מעובדת נכונה, כמו שורה משיר של סנט.-אטיין, היא יכולה לחשוף קסם פופי.

במרוצת השנים שהכרתי את קון, נוכחתי לדעת כי הוא חובב תרבות שוליים ותרבות טראש. הוא נמשך לרעיון של התרחקות מאופנות המרכז. כידוע, יש משהו המשדר נחיתות בערכי תרבות השוליים, ויש משהו הנוצר בתרבות זו מעצם עשיית הדבר הנכון והשגוי בעת ובעונה אחת. אני חש שעבודותיו של שי מתפקדות בצורה דומה לתרבות השוליים, שיצרה מהמרכז סוג של ”ממזר", אך לא בצורה חריפה או קיצונית.

קון טוען שעבודותיו אינן משדרות תחכום באותה צורה בה היו קודמותיהן. אני חושב שהייתה בפניו מטלה קשה יותר בעבר, היות ונראה כי עבודותיו הופיעו משום מקום והייתה עליו חובת הוכחת לגיטימציה לקיומן... באוברקאסט, קון זונח את שורות–המחץ המוכרות לטובת משהו מהורהר יותר, כמו בשיר פופ מושלם.