בתערוכתו החדשה, מבקש מישה רפופורט ליצור מקום מפלט של שקט והרהורים. בעולם של היום, האדם חשוף לכמויות אדירות של אינפורמציה ורעש שהם פועל יוצא של החיים בעידן המהירות וההיפר-קומוניקציה. רפופורט מבקש ליצור מפלט מן ההמולה הזו, על ידי הכנסת המתבונן אל תוך עולם של הרהורים ושל אינטימיות ועל ידי הפיכת המתבונן לשותף בחוויה הרפלקסיבית שעוברות הדמויות. על ציר השקט הזה יוצר האמן מערכת מורכבת של אמירות רב צדדיות: קרוב- רחוק, דחייה- משיכה, קונקרטי אל מול אבסטרקטי וחשיבה שהיא בו זמנית אימננטית וטרנסצנדנטאלית.

המונח "בין השמשות" מגיע, במקור, מן ההלכה ומשמעותו היא פרק הזמן שבין סוף היום לתחילת הלילה, המסופק אם הוא שייך ליום או ללילה. מדובר במושג שמשמעותו היא "בין לבין". ואכן, דמויותיו של רפופורט מוצגות כשהן נמצאות "בין השמשות" על קו התפר שבין לבין: בין עולם הרוח של המחשבה וההגות לבין עולם החומר הפיזי. "בין השמשות" מצביע גם על נקודת החיבור שבין שני אלמנטים, נקודת החיבור בין היום ללילה. עבודותיו של רפופורט משקפות את אותו רעיון של חיבור, מעבר לחיבור בין שני העולמות ביניהם נעות הדמויות, ישנו חיבור נוסף והוא החיבור בין הדמויות למתבונן, שכן הצגת הדמויות ברגע אינטימי זה של רפלקציה פנימית ומדיטציה יש בה כדי ליצור קרבה מיידית בין המתבונן לדמויות.

אולם, מערכת היחסים שיוצר רפופורט, בין המתבונן לדמויות היא יותר מורכבת. המתבונן יכול לראות עצמו כעומד מחוץ לסיטואציה או להכניס את עצמו לתוך עולמן של הדמויות ולראות עצמו כחלק מעולמן הפרטי, האינטימי. העובדה שהדמויות מוצגות כשגבן מופנה אל המתבונן מחזקת את תחושת האמביוולנטיות שהן משדרות, שכן מצד אחד הפניית הגב יוצרת אסוציאציה של ריחוק או ניתוק אולם אותה פוזיציה מעלה גם את האסוציאציה של התכרבלות אינטימית, של "כפיות".

הדמויות מופיעות כשהן כמעט ולא לבושות או לחלופין לבושות בבגדי בית. היעדר הגרדרובה הוא חלק מן המסר הדואלי אותו מציג האמן - מצד אחת הוא מתחבר לתחושת האינטימיות וההיכרות בין המתבונן לדמויות ומצד שני הוא מעצים את תחושת המציצנות החיצונית שכן ישנו דיסוננס בין לבוש המתבונן (בפורמט של תערוכה המוצגת בחלל ציבורי על כל ההגבלים החברתיים המשתמעים מכך) לבין עירום הדמויות.

הרקע לדמויות, מגיע מן הדו השיח שמנהל האמן עם האקספרסיוניזם האבסטרקטי של מארק רותקו והוא משחק תפקיד חשוב בהעמקת אלמנט הרגש וההרהור שמתקבל מן הצפייה. רותקו, בעבודותיו, שאף ליצור זיקוק של השפה הציורית שיהיה על טהרת הרגש והחוויה. ציוריו של רותקו, בפורמט עמו מתכתב רפופורט, מדברים על שמיים וארץ, על בין אדם לאלוהיו ועל שאיפה אל הנשגב, כשכל אלו מתקשרים לחוויית הרפלקציה הפנימית אותה מבקש רפופורט להעביר.

השילוב בין הריאליזם הקונקרטי לבין האבסטרקטי הקונספטואלי מחזיר את הצופה לשני העולמות- המחשבה והפיזי, כשהרקע האבסטראקטי הניטראלי נטול סממנים מזהים של זמן ומקום והעובדת היותן של הדמויות נטולות פנים מביאים לתחושת העל- זמניות והגלובאליות של היצירות ומשגרים בו זמנית את המתבונן אל תוך עולמו הפנימי האישי- מעין מארג משולב בין האוניברסאלי לפרטי.

מבחינת רפופורט, הנושא אותו מציג, מתפרש גם למקום של אמת. שכן, כאשר אדם מתייחד עם מחשבותיו הפנימיות הקול היחידי שהוא שומע הוא קולו שלו עצמו. החזות שמופגנת כלפי חוץ, האינטראקציה הבין אישית, תמיד מושפעות מגורמים חיצוניים בין אם מתוך בחירה או בין אם כתוצאה של קונספציות חברתיות המוטבעות בו מגיל צעיר. לכל מקום ולכל סיטואציה יש את כללי ההתנהגות המותאמים להם והם אינם בהכרח תואמים את התחושה הפנימית שהאדם חש באותו רגע נתון. האדם שבוי בתוך תבנית התנהגותית- הבעתית מכורח התפיסה הכוללת של מהם "נימוס" או "התנהגות נאותה".

המקום היחיד בו ישנה לאדם החירות להיות אמיתי, ללא סייגים, הוא כשהוא נמצא בשקט בעולמו הפנימי או כשהוא נמצא בסביבת אנשים איתם יש לו היכרות אינטימית. עולם המחשבה מציע לנו חירות אמיתית נטולת חוקים חיצוניים בו כל אדם הוא באופן מובהק אדון לעצמו. יתרה מכך, עולם המחשבה הוא המקום בו אדם מחויב להתעמת עם האמת שלו, הוא אינו יכול לברוח ממנה או להדחיק אותה. אותו רגע "בין השמשות" שבין ערות לשינה, של התבוננות והתכנסות פנימית, הוא, לפי רפופורט, רגע האמת האולטימטיבית.