רישומי העופרים של דרורה וייצמן מצוירים בתוך מחברת ציור חלקה. אפשר היה לבחור מקום מכובד יותר לרישומי העופרים. ספר סקיצות למשל. ובכל זאת, נבחרה הפשוטה במחברות, שאינה באה בדרישות גבוהות מבעליה. ואולי דווקא בשל כך, היא משחררת אותה ביתר קלות ללכת בעקבות העופרים אל אשר ישאו אותם רגליהם.

 

העופר הראשון של רבים מאיתנו היה במבי בסרטו של וולט דיסני. כשהפכנו הורים, קיווינו שסצנת האימה בה מופיע אביו של במבי ומבשר לו על מות אמו תמחק בדרך נס מהסרט. זה לא קרה, והמשפט "במבי, אמא לא תחזור לעולם", חרות לנצח בלבו של כל מי שצפה בו.

ואולי משום כך, הרגש הראשון המלווה את ההתבוננות בעופרים ברישומיה של וייצמן הוא החרדה. ברח במבי, ברח, בני האדם יצורים מסוכנים הם.

 

מניפה שלמה של הקשרים נפרשת בעקבות העופרים, ותולדות הספרות, האמנות והקולנוע, זרועות בהם לאורכן ולרוחבן. העופרים הופיעו בלוויית ילדים, ילדות, נסיכים, נסיכות, כמין העצמה של מתיקותם מחד, הצורך לתרבת אותם מאידך, וגם להגן עליהם. השימוש הסימבולי שנעשה בעופרים כמייצגים את תקופת הילדות נדמה שאינו נעדר מרישומיה של וייצמן.

 

הרישומים מלווים לפרקים בטקסטים קצרים בעלי אופי לאקוני ודיווחי, המספקים מידע על חיי העופרים והצבאים, והנה בתוך כל אלה, לרגלי רישום של עופר נח בסבך מופיע הכיתוב: "היום בשעה 14:00 יקבר הטייס סרן אסף רמון בבית הקברות בנהלל, לצד אביו, טייס החלל אילן רמון". כי למרות ההתאפקות, למרות הרצון להשאיר את הדיווח צונן ככל האפשר, הדבר הזה ממנו אנו חוששים עולה כמעט בעל כורחו.

 

תרבות הצייד אינה חלק מהתרבות הישראלית והצבאים והאיילות בארץ הם חיות מוגנות. לא כך בתרבויות אחרות. זיכרון קריאה עמום החזיר אותי אל "שר היער" של מישל טורנייה. בפרק בספר מתואר בית הצייד של הרמן גרינג, סגנו של היטלר והטקסיות המלווה את מעשה הצייד עצמו.   

ברישומיה של וייצמן אין ציידים, והסכנה לכאורה מורחקת, ובכל זאת, אין צבי בלי צייד, אין עופר בלי איילה, ואין תיאור של עופר בודד בלי בהלת היתמות. ככל שנהפוך ונהפוך ברישומים, הם מחזירים אותנו אל אימת הניצודים ואל חרדת האמהות. ואם נהפוך עוד קצת או נגרד כנאמר את פני השטח, נמצא עצמנו באחו האירופי. אם יתמזל מזלנו, יעמוד מולנו היוברט הקדוש, שבגלגולו הקודם חס על איל וזכה לראות בין קרניו את הצלוב. והיה אם לא יתמזל?

 

לא המחברת מוצגת בתערוכה, כי אם דפיה התלושים. העופרים עזבו את דפיה ושו?לחו אל קירות הגלריה. אם תרצו, גם זו צורת של יתמות. ואם לנסות לרכך את הרגע כמו שמרככים אותו עבור הילד הצופה לראשונה ב"במבי", אנו יכולים לספר לעצמנו שאין זה אובדן, אלא זו  דרכו של עולם.

 

 

 

מוניקה לביא

רח' המעפילים 19 (טיילת שקד) נתניה. טלפון: 8335432 09