רוח המקום - תערוכה קבוצתית / גלריה רוטשילד אמנות

Genius Loci - רוח המקום

עבודות של אלינור ריי, מוש קאשי , יהודה ארמוני , אורי בלייר,טלי נבון והדר גד , סטיוארט שילס.
אוצרת: ד"ר סמדר שפי.
 

כמעט, ואולי לגמרי, בלתי אפשרי להתעלם מהקשר התודעתי, הגורדי, שנוצר בין נוף לפוליטיקה. בהקשר המקומי הכוונה לסכסוך הישראלי ערבי: רבים מביטים כיום  על יערות עצי המחט בהרי ירושלים, פאר מיפעלות הייעור של המוסדות הציוניים, בעין ביקורתית כניסיון להביא את אירופה למזרח ובפריזמה של הפרת האיזון האקולוגי המקומי; שיחי צבר הם לעולם סימון חורבות כפר פלשתיני.

לאופן ההתבוננות הזה יש מאין תאריך הולדת. ב 1993-94 יצר לארי אברמסון את סידרת tsooba, ציורים  קטנים (25X25 ס"מ)  בצבעי שמן. הנוף שצויר היה סביבות קיבוץ צובה על שרידי הכפר הערבי צובא, שהפכו, מכבר, לחלק מאתרי הטיול באזור.  לציורים הצמיד מעיתון "חדשות" ואלו, ההטבעות על  עיתון שמאל שנסגר כמעט במקביל לעשיית  הסדרה, הפכו דיבור על נוף בארץ לפוליטי באופן בלתי נמנע. השאלה האם יש נקודות מתות בהתבוננות האמן, עיוורון כלפי נרטיב היסטורי, נהייתה אבן בוחן.*

ב 1994 ראה אור ספר המאמרים  המשפיע של  וו. ג'י. טי. מיטשל  Landscape and Power    ששרטט קו פוליטי  ומאתגר לקריאת נוף. בספר, לצד התייחסות לנוף בניו זילנד ומלחמת המתיישבים הלבנים במאוריים, פוליטיקה של תכנון נוף בגנים בריטים וייצוגי נופים באפריקה, גם התייחסות לייצוגי נוף בישראל- פלשתין. 

בהקדמה למהדורה השנייה, ב  2002 כתב מיטשל שהיה משנה את שם הספר ל landspace space, place and וכותב "Landscape exerts a subtle power over people eliciting a broad range of emotions and meanings that may be difficult to specify  .  מיטשל ממשיך ומסביר את החלוקות וההבדלים בין חלל (הפחות מוגדר) למקום (שיש בו בעלות) וגם בוחן  מתי "חלל" או "מקום" הופכים ל"נוף". בהקשר זה מעניין לחשוב  על הקונספט היהודי של "מקום"  כמאחד פיזי ומטאפיזי.

תערוכה זו פועלת בשדה "טווח רגשות ומשמעויות שקשה להגדיר", כפי שניסח זאת מיטשל. genius loci   היה בדת הרומית הכינוי לרוח שהגנה על מקום. כיום משתמשים במונח הלטיני  "רוח המקום" במובן של  תמצית, אם נרצה הנשמה היתרה.  העבודות ב genius loci אינן מניפסטים אך הן פועלות בתוך העולם. הן נוגעות בדק מן הדק, בשקט שבין תווים, אינן מתייחסות בהכרח  לנוף ספציפי אך בהחלט ל"מקום".

                                                                    ***

אלינור ריי האמריקאית תופסת בציוריה הקטנים מרחבי אין סוף, את התחושה של מלוא העין. הדיוק, האומץ בהנחת הצבעים, בונים מערך שדומה שלא יכול היה להיות נכון ממנו. נופי מים ונוף שדה עומדים בבטחה ושלווה, גולשים מעבר למה שהמבט מכיל.

בשדות של מוש קאשי  מולך ריק כאילו היו שלב היולי של בריאה, לפני השלמת ששת ימי המעשה, אך אחרי ההפרדה למים והשמים, לתחתונים ולעליונים. המבט מרחף בעבודות וחוגג את הריק, את ההווה שנוכח בהם כאילו הוא בלתי משתנה.

הציור של  יהודה ארמוני שבקדמתו ערמת חציר מתערסל בזרועות הזיכרון האמנותי, זה שבין  "המלקטות" ,1857 של מילה ( Jean-François Millet) לערמות החציר של מונה  1890-91 (Claude Monet ). הדשנות של הציורים ההם, של מאה אחרת ומקום אחר היא שכבה שקטה של משמעות במקום ששממה מזנבת בקצותיו.

העבודות של אורי בלייר,טלי נבון והדר גד נוגעות בכאן הישראלי, אבל אינן מוגבלות בו.

"עמק אפור"  של אורי בלייר הוא  עמק החולה שהוא חלק מהמיתוס הלאומי-ציוני: העיר ברקע היא קריית שמונה הקרויה על שם הרוגי קרבות תל-חי. ימת החולה, האתר המרכזי בעמק, יובשה בשנות ה 50 כפרויקט לאומי שנתפס כהפעלת אמצעים מודרניים על מנת להכפיף טבע לטובת האדם. הייבוש שינה דרמטית את האיזון האקולוגי ואת ה genius loci. בשנות ה 90, בתהליך מלאכותי החיו חלק מהימה ויצרו אתר שחשיבותו הסימבולית רבה, כמסמן שינוי בחשיבה הישראלית על נושאים סביבתיים ועל מגבלות השימוש בכוח. הציור של בלייר אמביוולנטי ואניגמאטי,מכיל את זיכרון הפגיעה והמזור החלקי.

בוידיאו של טלי נבון קולאז' דימויים, הצטלבות משאת נפש של טבע אידיאלי עם מבט בכיכר הבימה (תכנן דני קרוון). הכיכר היא  חלל הממלכתי באופיו, לבנה, בוהקת, חשופה. הטבע הפך בה לנוסטלגיה לא ממוענת, זיכרון נופים שבינוי מאיים על רובם. הדימויים המרובדים רכים אבל התחושה של שיבוש עמוקה. מתחת לכיכר מצויים מרחב מוגן ומקלט רחבי ידיים, מבנים הכרחיים, חללים נסתרים מהעין שמשקפים את האי שקט התת קרקעי המפעפע במציאות השלווה, הבוטחת לכאורה.

זווית מפגש של צינורות השקיה, קרקע חשופה, ערמות עלים, ושרכים המטפסים על ברושים הם מרכיבי הנוף בציור בית הקברות של הדר גד. המקום, בית קברות  של קיבוץ עין –חרוד, אתר קדושה חילוני, צופן מרכיבי נוף מקומיים: צינורות ההשקיה, ניסיון שליטה בלתי מוסתרת בטבע, ולמרות זאת הצחיחות, תזכורת למאמץ התמידי שנדרש לדחיקתה.

 סטיוארט שילס, אמריקאי, מצייר את מה שנקלט בהרף עין ונטבע בזיכרון. אין ספור גווני ירוק משתקפים במים שבהם אדווה כמעט בלתי מורגשת. המראה מלא, מה שיכל להיות רפלקציה איננו כזה. שילס מצייר מהתבוננות אך  הישות שנוצרת, האובייקט, אינו מה שאריסטו כינה "מימזיס". הוא מקבע את החמקמק והקיים, מנכיח את רוח המקום.

אין הפוגה ממסרי ההיסטוריה הקרובה, מהתרחשויות ההווה, הפוליטיות והאקולוגיות. במחשבה רומנטית אפשר לחשוב על כך שכאשר יעלו הפצעים בנוף ארוכה הם יהיו לשכבות בזיכרון של רוח מקום.

*כפרים חרבים צוירו בשנים המוקדמות למדינה וחזרו והופיעו בספרות ושירה כתיעוד והנצחה.  

הפעולה של אברמסון הייתה מהלך שונה כאשר הנכיחה את העיוורון שהתפתח ופשה במבט הישראלי, המהירות בה הפכו חורבות ממצבת כאב למבנים רומנטיים או שקופים.