לגעגוע אין שפה, תערוכת יחיד לשרון רשב"ם פרופ / בית האמנים תל אביב ע''ש זריצקי

אוצרת: ורה פלפול

תערוכת היחיד של שרון רשב"ם פרופ, עוסקת ברישום. הרישומים בתערוכה, קטני מימדים הם ומתארים בעיקר ילדים רכים בשנים. מקורות ההשראה שלה הם צילומי ילדות מהקיבוץ, צילומים מתוך ספרים הדנים בתקופה ובתיעוד שלה. ההמרה, התרגום והאינטרפרטציה של הרישום מתוך המקור הצילומי מאפשרת מעבר מזיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי.
רשב"ם פרופ, רושמת בעיפרון ובדיו, בקווים שבורים, מקוטעים משהו, אולי בניסיון לשחזר זיכרון ורגש של רגע קונקרטי מהעבר. מהרישומים ניבטים דמויות ילדים ברגעים יום יומיים שמוכרים לכולנו, רגעים של משחק עם חברים, רגעי בכי ותסכול כשלא תמיד מבינים את מבוקשם. בקבוצה אחרת של רישומים, הילדים נראים אוחזים אובייקט מעבר, צעצוע לא מוגדר, אחרים אוחזים חיה.
רשב"ם-פרופ עוסקת מזה שנים בעיבוד זיכרונות ילדות, בעיקר ילדות בקיבוץ. העיסוק שלה מופנה כיום למבט המבוגר על אותם זיכרונות מוטענים כל כך תוך  שחזור כאב הילדות וגם הבניית חוויית הילדות ממקום של צורך בתיקון, בסליחה והשלמה.
לחלק ניכר מרישומי הילדים בתערוכה תווי פנים המתוארים באופן חלקי או מחוקים כמעט כליל. האמנית מפנה את מבטה ואת מבטו של הצופה אל אותם זיכרונות ילדות, שהם לא פעם אוניברסאליים לילדים באשר הם.
בעבודות קיים מתח צורני ונרטיבי, הדמויות נראות מחד עסוקות בעולם דמיוני של משחק, של פעולה לא מודעת, על תחושת זהות והזרות יוכל להעיד הצופה שיביט באותן דמויות, שלרגע נידמה כי משהו מסוכן מרחף ומאיים עליהן. הקו, מהוסס, חוזר על עצמו, חוזר על עקבותיו, נראה לא פעם גמלוני משהו, אבל בעיני זהו הקו היפה ביותר. אותם רגעים בהם עוצמת החירות של הקו,  שכמו מרצד ומנסה להתוות תחושות, רטט ולהחיות לרגע זיכרון מעין "בעקבות הזמן האבוד", קו המייצר תחושה אינטימית, תחושת 'דה ז'ה וו' של דמות במרחב מרחב של זמן אבוד, על-זמן.

קו ותיאור שלא מתיימרים להיות נאמנים למציאות ריאליסטית, כי אם מנסים לתפוס את המהות של התנועה הילדית של משחק וחלום. פעולה בתוך מרחב ילדי מדומיין לכאורה מוגן. מין בועת זמן, נפיצה כל כך.

*  שם התערוכה לקוח מתוך שירה "שלט רחוק" של המשוררת ליאורה בן-יצחק.