"חשופים" / גלריית המשכן בית מאירוב

חשופים /  Exposed 

התערוכה "חשופים" הינה התערוכה השלישית והאחרונה בטרילוגיה "רעב", טרילוגיית תערוכות הבוחנת את הרעב כטבע אנושי, כתופעה תרבותית שהיא תולדה של תרבות הצריכה. זהו אינו רעב פיזי, אלא רעב ליותר ממה שהחיים מספקים, רעב לפרסום ולתהילה, שיסיט את המתאווה לו מאנונימיות למצב של חשיפה, בעידן שלכל שם כמעט, יש כמה שורות של 'תהילה' בהקשה פשוטה בגוגל. הרעב לפרסום מקבל את ביטויו בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה ואולי הבדידות והצמא לחברה  מייצרים את אשליית ה'אני לא לבד' דרך ההתבוננות האובססיבית בחיים של אחרים כמו בסדרות 'מחוברות' או ה'אח הגדול'. ההקרבה של חיי הפרט היא אולטימטיבית, והכול למען תשוקת המבט, הרעב והצמא להכרה, לטרמפ ואפילו קצר בקרוסלת התהילה המסחררת.

האנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן (Jacques Lacan) מביט על התשוקה בצורה מרתקת. לטענתו, הסובייקט הרדוף על ידי החסר זקוק לאחר לא רק לשם סיפוק צרכיו הביולוגיים, אלא גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה והכרה. החסר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי (desire) בדרכים רבות ומגוונות, אך הצורך נותר פעור תמיד ולא ניתן להכחידו.

בסדרה "אודישנים" שבה מצולמות  נשים שהשתתפו באודישן לתפקיד "The craying lady" -הגרסה התל אביבית ל "Ideal Viewer" - עינת עמיר יצרה גם וידאו קליפ לאותן נשים. הסוציולוג ארווינג גופמן (Erving Goffman‏) בספרו "הצגת האני בחיי היומיום" דן בפרסונה הנתפסת כמסכה שהפרט בוחר כדי להציג את עצמו בסיטואציה נתונה. לדבריו, האדם הוא שחקן הממחיז את עצמו ללא הרף בנסותו להציג טיפוס אידיאלי תוך ניסיון להתגבר על חולשותיו. דרך הפעולות של אותן הנשים הנבחנות לתפקיד, בוחנת עמיר גבולות התנהגותיים המבטאים צורך להיות אני אחר כדי להיחלץ מאנונימיות. לכל התהליך של שינוי האני נלווים גם תסכולים ותופעות שליליות הכרוכות באי המימוש של המטרה ללא מודעות למחיר שגובה הפרסום ולשאלות המוסריות שהוא מעורר.

מהיכן מגיעות התמונות שאנו צורכים בפרסומות? מדוע הן מבוימות בדרך המסוימת הזו, ולא בדרך אחרת? הסרט הדוקומנטרי "הקוד המגדרי" עוסק בשאלת הייצוג הנשי במודעות פרסומת. הסרט חוקר את טענתו של גופמן, אשר לפיה אידיאלים מגדריים אינם מולדים, אלא נוצרים ומאומצים בתוך החיים החברתיים. לכן, אם ברצוננו לנסות ולהבין איך נוצרים קודים מגדריים, עלינו לפנות לתרבות, וליתר דיוק: לעולם הפרסום. בסדרת העבודות אנג'י בוחנת רינת שניידובר  דרך המצלמה תנוחות גוף שונות ואת ההשלכות החברתיות שיש למופעים מגדריים אלה. דרך אנג'י היא חושפת דפוסים נשיים ומספקת מבט צלול על האופנים השונים בהן נשים מקדמות את התדמית שלהן ועל מה שהופך אותן למפורסמות. זווית הצילום בעבודותיה מזכירה צילום פפראצי, חושפת שיער בלונדיני, גוף חטוב, שתלי סיליקון כמו בסדרה מדוזות, בעודה אוספת מידע על מציאות 'יפה' יותר כדי לפרסם לציבור. אך אלו רק אמצעים מאולצים בהקשר של הצגת האני המבטאים דווקא את אי היכולת להגיע להצלחה ולהגשים אותה.

אצל וולטר בנימין ההילה היא מושג מפתח לניתוח של התרבות הפופולארית. ההילה היא האותנטיות של היצירה, כאשר על פי בנימין היא מייצרת יחס מיוחד אל יצירת האמנות החד-פעמית, יחס שהוא שונה מזה שנוצר אל מול יצירה משועתקת ומשוכפלת. יוחאי מטוס מביא את ההילה אל הצופה. בפחות מ 15 דקות של תהילה, המבקר בתערוכה הופך להיות מושא להערצה. במיצב  you are a saint  יצר מטוס הילה מתאורת פלורוסנטים-דרכו מוזמן המבקר בתערוכה להצטלם תצלום סלפי ולהעלות את תמונתו לפייסבוק. הארשת בת הרגע הנסוכה על פניו של אדם בתצלום מאפשרת לו להיות קדוש, בדומה לאיקונות הקדושות בימי הביניים וברנסנס, ויחד עם זאת היא מסמלת את המחטף שיש במושג תהילה- כפי שהוא מתבטא בעבודה fame : מחד היא נוצצת, ומאידך נזילה ולא יציבה, מתעתעת ומענגת בו זמנית.

כיצד נטווים המיתוסים של המפורסמים ההיסטוריים שמעשיהם השפיעו על מיליוני בני אדם?לא ניתן להתעלם מכך שסביב דמותם של אישים אלו צומחים להם סיפורים ואגדות המגלים נטייה להעצים את ההילה סביבם. טיטוס פלביוס וספסינוס זכור כקיסר רומאי שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני. זוהר גוטסמן פיזר חומר צהוב על פסלו טיטוס אשר יוצר מתח חזק בין פיסול מסורתי בשיש לבין שימוש בטכניקות וחומרים עכשוויים, בין מעשה היצירה של האמן לאישיות המגולמת בפסל. גוטסמן יוצק אל דמותו של טיטוס הומור, אשר מפחית מעריצותה ומכוח השפעתה.

קארין צור משתמשת בחומר קרמי רך כדי ליצור שריון שבאופן רגיל עשוי ממתכת נוקשה. צור יוצרת אניגמה של חומר הנראה 'כאילו גברי', דמוי מתכת, זהב וכסף, כאשר לאמיתו של דבר הוא נשי ורך מיסודו. השילוב בין האובייקט הנשי לחומר מזכיר את הלבוש של כוכבות העל כדוגמת ריהאנה וביונסה שמשדרות בנוכחותן כוח רב וכריזמה.

אנחנו נוטים להתעלם או לשכוח מכך שמפורסמים נאלצים להיות חשופים לעיני כל באופן תמידי. התהילה הופכת אנשים לפגיעים יותר, ולא להיפך - היא משליכה אותם בפני שיפוט בלתי-פוסק. בעבודות של ורדי כהנא מתוך הסדרה "פורטרט ישראלי" נראים המצולמים ברגע מאוד אינטימי וישיר. איקון המוזיקה מוקי, כפולחן דתי: ישו צעיר עם הילה סביב ראשו, אביב גפן בסצינת פיאטה, עינת וגידי גוב ומוחמד בכרי חושפים את הצד הפגיע באישיותם, הרחק מהתדמית הזוהרת שהמדיה והתקשורת טווה להם. הפאתוס, הרגש והחמלה יוצרים סובלימציה באישיותם והופכים אותם נגישים יותר לצופה.

מפגש אינטימי  בין האמן למושא יצירתו עולה גם מתוך הציורים של אורלי מיברג  שנעשו בהשראת פורמטים שהזכירו לה עטיפות תקליטים. שם הסדרהB side  שאוב מעולם המוסיקה של שנות ה 50 ופירושו הצד השני של התקליט. אותה אינטימיות שמתרחשת בעת האזנה למוסיקה פוגשת את  מיברג בשעת הציור. נזילות הצבע מתוך הפורטרטים האינטימיים מעצימה עוד יותר את החיבור של האמנית עם מושא ציוריה והמילה תהילה נשארת עקרה, חסרת ערך וחשיבות.

בודלר, ה"פלאנר" (Flaneur) בן המאה ה-19, העביר את זמנו בשיטוט ברחובות הערים המודרניות המתפתחות. בסיוריו הוא איבד את תחושת הזמן המתמשך, שאפיינה את חווית האדם המסורתי. תחושות דומות עולות מתצלומיו של אילן כרמי .בעבודות מהסדרה הצלמנייה הוא חוזר אל אותם המקומות בתל אביב בהם התכנסו אנשים, והפכו למיתולוגים עם השנים. בעבודה החדשה

לילית אחת העם ניכרת הבדידות וחוויית הלבד של אותו הלך בעיר, שלא איבדה מהילתה. אותו הלך תמים מן העבר, חשוף כיום למסכי ענק, פרסומות דינוזאוריות ברחובות ולוחות מודעות אלקטרונים, מותקף במסרים מתעתעים שעליו לקלוט בעל כורחו.  

בסרט "poses" של האמנית יולנדה דומינגז, המשתתפות הן נשים אמיתיות, לא דוגמניות ולא נערות המתיימרות לרעוב כמו דוגמניות, שהתבקשו על ידי דומינגז להעתיק את הפוזות מעולם האופנה אל עולם היום יום. בסרט מנסה דומינגז להעלות את המודעות ביחס לזיוף האופף את עולם האופנה, ולבקר את האופן בו מוצגות נשים במגזינים ומודעות פרסומת. אותם ייצוגים נשיים שאנו רואים במגזינים, ברשת, בטלביזיה, עוברים בעבודותיה של אסיה וקסלר דקונסטרוקציה. וקסלר מפרקת את המבט הישיר בדימוי הנשי ואת הראייה המחפיצה שלנו.

עולם האופנה מצריך חשיבה יצירתית והתייחסות עיצובית גבוהה ומוקפדת במיוחד.באמצעות צילום ישיר, פריימים חיוורים והרבה משטחים לבנים יוצרת ג'יני ברסט בידול מותגי ומקרבת את האופנה ללב הצרכנים כאשר המוצרים מזוהים עם ערכים ותשוקות אנושיות. ברסט מוחקת את האישיות הפרטית של המודל והופכת אותה למוצר עובר לסוחר.

השימוש שעושה שי צורים בפיסול ובחפצי נוי הבאים מתוך האסתטיקה של הצריכה ההמונית מבוססת במידה רבה על האסמבלאז' כמתודולוגיה אמנותית. צורים מפרק את תוצרי התרבות המיוצרים בפס ייצור תעשייתי ויוצר אובייקטים חדשים שהם גם אסמבלאז' תרבותי שכולם תוצריה של החברה המטביעה את חותמה בכול.

ונילה רויאל משחקת בעבודותיה באלמנטים שיוצרים שילוב של שפע ופופ. הנשיקה שופעת וחושנית כדוגמת הפרסומות שמשדלות נשים להגדיל את השפתיים ולהיות מפתות וזמינות יותר.  גם בדימוי של הגמד (genome) הנהנתן והחייכן שעל פניו זקן מגלידה, שפתיים בצורת לב, יהלומים, לק אדום זוהר וקעקועים על כל גופו אשר הפכו בשנים האחרונות למימדי תופעה חובקת עולם. הגמד מייצג את האופנה המתפשטת של קעקועי גוף, שיחידים וקבוצות באוכלוסייה חורטים אותם על גופם כדרך לאמירה חברתית, אך גם מתוך צימאון להכרה, להתבלטות או לחריגות חברתית.

הפסלים חייכן וליצן עם אף ירוק של שי עיד אלוני משלבים מוטיבים שבטיים וקדומים יחד עם סמלים עכשוויים כגון צחוק וחיוך. בספרו "המדע העליז" כותב ניטשה "אין דבר אשר יענגנו יותר מאשר מצנפת ליצנים: אנו זקוקים לה בפני עצמנו – אנו זקוקים לכל אמנות הוללת, מרחפת, מלגלגת, ילדותית ומאושרת, על מנת שלא נאבד חירות זו שמעל פני הדברים." החיוך החוזר בפסליו של אלוני מאזכר את הצחוק הנצחי בעבודותיו של הפסל הסיני Yue Minjun שהציב פסלים בדמות עצמו בפארק בוונקובר, קנדה, כשהוא מתפוצץ מצחוק. אלוני ממזג בפסלים שלו אלמנטים מקאבריים של צחוק ועצב, אלימות ומוות. החיוך פתוח ורחב אך גם מרתיע ואפל.

האמנות העכשווית מפגינה את כוחה בתערוכות ענק, בירידים ובבינאלות בינלאומיות שעיקרן נועד להמונים. הצורך לקבל הכרה מהממסד קיים כמעט אצל כל אמן שרוצה להשפיע ולהותיר חותם. נעל הפלמנקו בעבודה  Zapateand של אלחנדרה אוקרט רוקעת על הרצפה במלוא העוצמה. האמנית כרקדנית פלמנקו מוחה נגד הממסד שלא פותח מספיק את דלתותיו בפני אמנים חדשים. המכתב המגולל בעבודה את מלכה מנסה לפוגג את האשליה שנוצרת בקרב האמנית שפותחת תערוכה ומככבת בה כמלכה לערב אחד.

 גם בעבודות הצעד והשיחה של לאה אביטל מורגשת נוכחות האמנית. המפגש בין שני האובייקטים יוצר מתח בין תנועה להיעדרה. בעידן של ערוצי תקשורת רבים, מחדדות העבודות של אביטל את המחיר שהקידמה גובה מאיתנו -ריחוק ובידוד חברתי, ללא חברים וללא תקשורת אמיתית.

איילה לנדאו יוצרת חיבור מפתיע בין אובייקטים מצויים באמצעות עפרונות. היא קושרת להם נוצה של טווס, משרבבת קווצת שיער כאילו היו גוף חי ותוסס, שופע חוצפה והומור.

בהקשר לדבריו לעיל, חוקר גופמן את התנהגותם של אנשים ומשתמש בכלי של 'הצגת העצמי' כדי לבצע תביעת סטטוס שמטרתה שיפור הסטטוס החברתי של הפרט. בלינג בלינג  של רוית משלי הוא מיצב טורסו עם שרשראות מוזהבות בסגנון קיטשי, ראוותני ומוגזם. הן נטענות במשמעות ומשמשות כלים בהקשר של הצגת האני, הגדרות של טעם, לבוש ובידול תרבותי. נעלי העקב המפוסלות בעץ המרקדות לבד בחושניות מזכירות פטיש נשי לביגוד ואופנה. משלי מבטאת דרך העבודות את הזיוף ואת חוסר האותנטיות שיש בתוכניות הריאליטי ותעשיית הבידור בכלל.

בהמשך להשפעה שיש לתוכניות ברשת ובטלביזיה, חקרה שיר קנובלר את מושג ההצלחה בסרטים וקליפים (קליפ של הצלחה בעסקים, הצלחה חומרית, הצלחה רומנטית, הצלחה תקשורתית ועוד). הסרטון של קנובלר מורכב מפרקים מתוך שאלון אינטראקטיבי שנועד לנבא איזה סוג של מצליחנים  אנו עתידים להיות. Win Machine היא חווית אנימציה קלידוסקופית המבוססת על הקולנוע ההוליוודי ועל שאלוני אישיות בסגנון האתר הפופולרי Buzzfeed. זהו קולאז' של קליפים העוסק ברעיון מרכזי בתרבות הרשת בת זמננו.

תעשיית התרבות מציגה את מושג התהילה וההצלחה כערך על ואת השחקנים בה ככאלה שהמזל שיחק להם, שחקנים שעלו לגדולה באופן מקרי, בניגוד לכל הסיכויים. תופעה זו גורמת לצופים רבים להאמין שיום יבוא והמזל ישחק גם להם, כאשר לחילופין מעדיף הצופה לשמוח בשמחתם של אלה שזכו לעלות לגדולה. מצב זה מקבע את תעשיית התרבות כמנגנון שחורץ גורלות וממליך מלכים, אפילו אם זה לתקופה קצרה. זהו המומנט של חברת הדימוי שבה הסובייקטים האנושיים, נחשפים לפי תיאורו של הסוציולוג הבריטי פול וויליס (Willis Paul) למטחים של עד 1000 דימויים ביום, כשבה בעת נבחנים חייהם הפרטיים ומקוטלגים. פולחן המדיה על תחומיו המשועתקים מציג רצף של דימויים המוכפלים לאין סוף ואנו איננו חווים את המציאות במישרין, אלא באמצעות ייצוגיה ודימוייה הכלכליים והתרבותיים. התערוכה בוחנת התבוננות אישית של אמנים ממדיומים שונים, בניסיון להגיב לביטויים שונים של רעב לפרסום ותהילה בחברה הצרכנית, תוך העלאת שאלות ביחס לתפקידו של עולם האמנות מול חוסר שיווי המשקל וחוסר האונים התרבותי הזה.

משתתפים: אורלי מיברג, איילה לנדאו, אילן כרמי, אלחנדרה אוקרט, אסיה וקסלר, ג'יני ברסט, ונילה רויאל, ורדי כהנא, זוהר גוטסמן, יוחאי מטוס, לאה אביטל, עינת עמיר, קארין צור, רוית משלי, רינת שניידובר, שי עיד אלוני, שי צורים, שיר קנובלר.

אוצרת: ניצה פרי