שלוש תערוכות: נועה לשם-גרדוס | באוויר הנקי מעשן; גידי סמילנסקי ורותם ריטוב | רפאים; ליליאנה בורסאצ'ה (סרביה) | מוקדש ללוגוס / מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד

נועה לשם-גרדוס | באוויר הנקי מעשן

נועה לשם-גרדוס מזמנת למבקרים בתערוכתה חוויה מרובדת ומשתנה של התמצאות בחלל. הגריד הקונקרטי של חלל המוזיאון משמש בידיה כקואורדינטות חלקיות להתמצאות, ומפצה לכאורה על היעדרה של אמנות פיזית. הצבתה, שמחלקת את החלל עצמו, צומחת באופן אורגני מגריד התקרה, בעוד שהעבודות המוקרנות פותחות חללים נוספים ומרמזות על שאינו נראה, והופכות את החלל והזמן לגמישים והפכפכים.

האמנית פוערת חלון וירטואלי בקיר המוזיאון אל עברו של המקום, ובמקום אחר היא פותחת חלון בקיר הפנימי שמבטל את זה הראשון ומתעתע בנו ביחס למיקום, לזמן ולמרחב הקונקרטיים.

במיצב הווידאו "מה איפה", על פי מחזה מינימליסטי של סמואל בקט העוסק בתבנית המתגלגלת של חוקר ונחקר כבסיפורה של ההיסטוריה, היא מייצרת רישום נוסף של חלל בתוך חלל, בעוד שהעבודות הנמצאות ברקע הופכות להיות הטקסט החסר במחזה, תוכנו התת מודע, או המקהלה היוונית של המחזה.

התערוכה נעה בין הביקורתי-פוליטי לחוויה הקיומית של האדם במציאות ימינו. הצופה נע בחלל התערוכה כשגבולותיה של זו מיטשטשים תדיר וחלליה נארגים ומקופלים זה לתוך זה. בתוך כך נקודת מבטו נבנית ומתפרקת לחילופין, נעה בין זיכרון העבר לזמן הווה, בין חלל אשלייתי, מדומיין לחלל משתקף, ובין מצבים של יציבות לתחושות פרומנזיה ודיסאוריינטציה.

נועה לשם-גרדוס משתמשת בשפת הגריד, ובכך מאפשרת לנו להיכנס בביטחון לעולם מוכר. היא מציעה לנו נקודות אחיזה המאפשרות לנו לנווט בתחושת יציבות לכאורה. אך משנכנסנו לתוך העולם שייצרה עבורנו מיטשטשים הגבולות, נוצרים חללים חדשים, ומקומות אחרים הפונים לקטגוריות מחשבתיות שונות מתערבבים אלה באלה.

הנוכחות העיקרית בחלל התערוכה היא של הנעדרים. חסרים האובייקטים המטילים את הצללים. נוכחות פליטי עין חוד הצועדים במקום לשום מקום היא נוכחות המלווה את הצופה בתערוכה. היעדר האובייקט האמנותי נוכח העוצמה בעבודת הסאונד "מדריך קולי" והכאוס שנוצר ממיסוך המילים מעלימים את אובייקט האמנות. ההיעדר וההדחקה נוכחים בחלל בעוצמה, ובאופן מטריד מגדירים אותו, ואותנו.

זו תערוכה ראשונה לאמנית בישראל לאחר שמונה שנים שבהן חיה ולמדה בניו יורק.

אוצרת התערוכה: מאיה כהן לוי

רותם ריטוב וגידי סמילנסקי | רפאים   

המיצב "רפאים", המשותף לזוג האמנים ריטוב וסמילנסקי, מורכב מעמוד מעוטר בזרים צבעוניים,

הצומח ממשטח של אדמה ונחסם בתקרת הגלריה, ומרישומי צריבה על פח של שרידי דמויות אנוש.

מקור ההשראה לזרים הצבעוניים הוא "עץ הקיץ" המעוטר בזרים פרחוניים, שבשוודיה,

שבה שהתה ריטוב בילדותה, משמש בטקסים עממיים המציינים את בוא הקיץ. תחת ידיה של ריטוב הופכים זרי הפרחים החגיגיים לעדות לחידלון, מוות ושכול. הזרים העגולים דומים בצורתם לזרים המונחים על קברים בטקסי זיכרון. בנוסף, הצבעוניות העליזה מתעתעת בצופה ומכה בו, שכן ממבט מקרוב מתגלים הפרחים, דמויי הפרפרים, כדגמים מוקטנים של טנק המרכבה.

"העץ" מוצב באלכסון בחלל הגלריה הדחוק, נתון במתח שבין "האדמה" לתקרה. כך נוצרת חוויה דואלית של מעבר משמחה ותקווה לעצב ושכול, המשקפת את החוויה הקולקטיבית המאפיינת את המציאות המקומית המורכבת.

רישומי הדמויות הצרובות של סמילנסקי מוסיפים ממד אוניברסלי ואפוקליפטי למיצב. בטכניקה של ריתוך על פח יוצר האמן סדרת דמויות הפוסעות במעין תהלוכה מסתורית. אלה הן ספק רוחות רפאים, ספק שרידים אנושיים – עדות ארכאולוגית, מפוררת וחמקמקה לתרבות שהייתה ואיננה עוד.

המיצב "רפאים" הוא יצירה תלוית-מקום המגדירה טריטוריה שבה מתקיימים זה לצד זה:

מקומיות ואוניברסליות, פריחה וקמילה, חיים ומוות.

אוצרת התערוכה: רינה גנוסוב

ליליאנה בורסאצ'ה | מוקדש ללוגוס

המיצב של האמנית הסרבית ליליאנה בורסאצ'ה מוקדש למונח "לוגוס", אשר ביוונית פירושו מילה, היגיון, שיחה או לימוד. בפילוסופיה היוונית לוגוס הוגדר כתבונה השוררת ביקום, והוא מזוהה עם אלוהים או עם הטבע. מאוחר יותר, מזהה הנצרות את המושג לוגוס עם ישו והרוח האלוהית.

המיצב בנוי משלוש צורות: ריבוע ועיגול מתוחמים ומדויקים הבנויים מרישום דמוי קליגרפיה וצורה שלישית חופשית ופתוחה, העשויה מעלים מוזהבים מעוטרים ברישום דמוי כתב. הצורות הודבקו על ידי קהל המבקרים בתערוכה במעין "פעולה" בהנחיית האמנית והאוצרת.

האמנית חותרת להתרחק מן הקונקרטי ולהגיע אל מהות מופשטת וראשונית, אל הלוגוס –המהות והמקור לכול, באמצעות הרישום דמוי הכתב החוזר על עצמו בפעולה מדיטטיבית הזורמת בריתמוס קבוע, הצורות הגאומטריות האוניברסליות השלמות, והצורה החופשית המורכבת מעלי זהב בוהקים המקרינים אור.

אוצרת התערוכה: רינה גנוסוב